משפטים ישרים קעג

לסברת האוסר השתא שכבר אכל הפי' הממשכן מה שאכל אכל ואין כאן אלא אבק רבית ויפרע הקרן עספ"א דאין יכול לגבות לו מן הקרן וכמ"ש בהגה סי' קע"ב ס"א ובכל מקום דהמשכנתא היא אבק רבית אם בא הלוה לגבות להמלוה מהפירות שאכל לא מגבינן ליה דהואיל והמשכנתא הוי ברשות וכו' אלא מגבינן ליה הוי כאלו מוציאין ממנו וכו' וזה פשוט. כללא דמלתא שהדין דין אמת שמחויב הלוה לפרוע למלוה כל חובו עספ"א ואין לנכות לו דבר. איברא שאם עדיין נושה בו, פירות אין לגבות ממנו כלום: קמד שאלה ראובן מכר משי לשמעון בשומתו על דעת לפרוע לו כו"כ ככרים של על"ק לזמן פלוני ועשו שטר על זה שחייב עצמו שמעון לפ' כו"כ ככרים של על"ק לזמן ושוב הוזל לעל"ק הרבה וחזר בו ראובן מלקבל לעל"ק לפי שלא משך וגם לא היה ברשותו של שמעון ותובע משמעון לפרוע לו דמים כמו שהיה לעל"ק בזמן שלקח המשי: תשובה זה ימים הביא לי ת"ח אחד שאלה על ענין זה והשיבותיו כי נר' לי בהיפך שאין לשלם אלא לעל"ק והרבה טרח עמי לצדד למה שהיה רוצה ואמרתי לו שזה נר' לי בהחלט שאין בו ספק וכמדומה הייתי שלא יחלוק אדם בזה ועכשיו ראיתי כי יש חולקים ונדרשתי לכתוב דעתי ואומר אני בקצרה כי המוביל נחוץ דאמת שהטעמים שכתב החכם הפוסק הא' אינם מספיקים לקוצ"ד דאם הט' הא' ע"ז אמרו ערבך ערבא צריך כי הגם שלשון חיוב בדשלב"ל וכיוצא מספיק לחייב המתחייב שלא יהיה בו איסור רבית כמפורש בפוסקים ובהש"ע סי' ס' ס"ו זהו מדין חיוב ולא מתו' מכירה. ואין ראיה מדברי מהריב"ל שאין לחלק בין קונה למוכר כי נדון זה אינו מתו' מכירה כלל רק מתו' חיוב וכמ"ש הכנה"ג דאם נתחייב לתת החליפין וכו' והיינו מכח חיוב אבל לו' שהחיוב נעשה מכר ולא יוכל הלוקח לחזור בו עדיין צריך ראיה והוא הדרוש שאנו מבקשים לידע. גם מסי' ר"ח אין ראיה להוזל דלא איירי כלל ביה: גם הט' הב' מההיא דסי' ר"ט ס"ו וסי' רי"ו ס"ה וסיים שמתבאר להדיא במוכר דבר שאינו ברשותו וישנו בעולם אין הלוקח יכול לחזור בו אם ירצה המוכר להזמין לו מקחו ע"כ. והוא דבר תמוה מאד והוא נגד הלכה רווחת דמשיכה קונה בלא מעות וכל א' יכול לחזור הרי שאף ע"פ שהוא ברשות מוכר והוא מזמינו לפניו יכול הלוקח לחזור כ"ש בזה שאינו ברשותו כלל דפשיטא דיכול לחזור. וההיא דדיקלי שאני שעיקר הקנייה על הקרקע ולזה אם ירצה לחזור מכח הדקלים יכול הוא לקנותם ול' הכ"מ כמו שהתניתי דמשמע דחשיב לדקלים כאלו תנאי: ועוד יש ליישב אלא שהמוביל נחוץ ומ"מ שהדין דין אמת בנד"ז שיכול לפרוע בלעל"ק ולא משום שהוזל ברשות לוקח דודאי עדיין הוא ברשות מוכר אלא מכיון שנזקף על המוכר בחוב בקנין יצא מכלל מכר ונעשה חוב סתם ויכול לפורעו במה שהתנה עמו. והגע עצמך מי שנתחייב לחבירו סתם לתת לו דבר פלוני והיה שוה בשעת החיוב מנה והוזל ועמד על חצי מנה מי יוכל לומר תן לי מנה שהיה שוה בשעת החיוב זה לא יעלה על הדעת כלל וא"כ ה"נ בנד"ז אע"פ שהחיוב מצד הדמים והוזל צריך הלוקח לקבלו ע"כ. ונר' לי שזה מעשים בכ"י שפוסקים על החטים בשער מה ומתחייב המוכר בקנין בכו"כ חטים או טאבא או שעוה והוזלו אינו מקבל אלא שעוה ולא עלה ע"ד שיתבענו להחזיר לו הדמים. והן הן דברי אותו גדול בס' עץ חיים שכתבו חכמי טיטוואן י"ץ והוא ג"כ דברי מהריב"ל שהביאו חכמי מראק"ס ולקוצ"ד שאין זה צריך ראיה ויש ראיה מסי' קע"ה ס"ז והוא מקור דין זה בפוסק עמו בשער הגבוה וע"ש ובש"ך סקי"ב היינו שלא חייב עצמו רק בדברים וכו' עכ"ל. ובמ"א הארכתי קצת בביאור דבריו שלכאורה אין להם מובן וכאן אין מקום להאריך באופן שהדין דין אמת כדברי החכם הפוסק מהאי טעמא דכתיבנא לחוד ואיפשר שהוא הט' הא' שכתב הח' הנז' או נכלל בו אך לא שהחיוב של המוכר נעשה כאלו קנה הלוקח דזה אין לו טעם כי זה מפורסם שאין הקנין חל אלא על דבר שהוא בעולם וא"א להאמין חוץ מזה: וזה דברי בנו של הרב הנז' הרב מו"א נר"ו בדברי מהריב"ל שהביאו חכמי מראכ"ש מבואר דגם כשמתחייב המוכר בל' חיוב בדבר שאינו ברשותו אין הלוקח יכול לחזור וכן מבואר ג"כ בדברי אותו גדול שהביאו חכמי טיטוואן גם מההיא דסי' ר"ח נר' דאין הלוקח יכול לחזור ומ"ש אין ראיה להוזל לא הבנתי דמ"ש הוזל מלא הוזל ס"ס נתקיים המקח. אלא הא יש לדחות שהפרישה שם תי' תי' אחר כתוב אצלם ואנן אשינוי ניקום ונסמוך. גם הטעם הב' דאם ירצה המוכר להזמין המקח וכו' הוא סמך דבריו על דברי הכ"מ שבאמת מוכיחים כך ולמה לא זכרת הכ"מ שהוא ג"כ נגד הלכה רווחת דמשיכה קונה ולא מעות ועכ"ל דהכא מיירי בשקנה לו מעכשיו שהקנין מועיל למפרע כשישנו בעולם כן מוכרח לפרש דברי הכ"מ. אבל לפי האמת כ"ז איננו שוה דבין בדבר שאינו ברשותו ובין דשלב"ל ובין מוכר דבר שאין בו ממש בכולם המכר אינו כלום ושניהם יכולים לחזור אפי' ירצה המוכר לקיים וכמו שנר' קצת מסי' ר"ט ס"ה בכולם כותב מר"ן המכר אינו כלום וצריך עכ"פ שום חילוק ודלא כמ"ש הכ"מ ז"ל כי דבריו תמוהים. וגם מ"ש מור"ם דאם טרח המוכר וקנה צריך לקיים המכר נר' דדוקא בשרוצה הלוקח שאז גם המוכר מחוייב לקיימו משום דאמרי' מסתמא טרח דליקו בהימנותיה. גם דברי כהר"מ דאבילה תמוהים שכתב דדבר שאינו ברשותו מדאורייתא קנה והא היכא כתיבא. ועוד דנד"ז ל"ד כלל לההיא דסי' ר"ט דהעמידו דבריהם על ד"ת דהתם כשמכר לו סחורה סתם ונתחייב לו בדמיה ואח"כ נמלך וקנה ממנו באותם מעות אבל בנד"ז מתחלה עשו שומא לכל דבר והחליפו זה בזה שהרי מכר לו המשי ע"ד שיתחייב לו בלעל"ק. ומ"מ הדין דין אמת כמו שכתבת בלא שום פקפוק שלא מכר לו המשי בדמים אלא על דעת לפרוע לו לעל"ק בין הוזל בין הוקר יתן לו לעל"ק ומ"מ אם תבעו בזמנו שהיה ביוקר והוזל פטור דאדעתא דהכי מכר לו שיתן לו בזמנו. מבי"ן): קמה שאלה מי שנתחייב לחבירו כור חטים והיו החטים שוות מנה לכור ויצא השער שהיתה הפסיקה בהיתר ושוב עלו החטים לסך גדול מהו שישלם תשובה נראה דאם היתה הפסקה בהיתר צריך לשלם כשעת התביעה אף שהיו בזול כל הזמן ואם היה תובעו קודם היה משלם בזול כיון שקרה מקרה שלא היה תובעו העיקר הוא זמן התביעה: קמו שאלה ראובן הוציא שטר על שמעון ורצה לטרוף מהלקוחות שלקחו משמעון ונמצא השטר שהרשה ללוי לגבותו שטר הרשאה כראוי ואומר ראובן שהמורשה לא גבה כלום והחזיר לו השטר אם יכול לטרוף מלקוחות בשטר זה או לא: תשובה יש להסתפק אם יוכל לטרוף בשטר זה מהלקוחות דהמלוה מוכרח לישבע על שטרו לטרוף מהלקוחות אף שיש לו נאמנות בשטרו דהנאמנות