משפטים ישרים קעא

ונוטלים הנאותיה הם ויורשי רי"ש הנז' בהסכמת הקהל ועמדו קצת יחידים מקהל תאגא ואמרו כי יש אתם ת"ח הגון מלמד תשב"ר בעירם הוא החכם כהה"ר סעדיה אלהבוז שקד על למוד התשב"ר לא ימיש מתוך האהל כי אין לו עסק אחר ואך כאשר צר לו כי למוד התשב"ר אינו מספיק לו הוא מחשב לקום לעשות איזו עסק להתפרנס בו והקצת יחידים אומרים כי אם יקום כהר"ש ממלאכתו יגיע להם נזק כי ישארו בניהם משולחים כאשר העידו העדים ע"ז כי הר"מ וה"ר יהושפט אין לימודם מועיל להם כי יש להם עסקים אחרים אך בזאת נתרצה להם הרס"א הנז' לתת לו מנת מבה"כ להסתייע בה לפרנסתו ואז ישב ללמוד עם התשב"ר וכת מהקהל אומרים שאין להם רשות ליתן מהנאת בה"כ זולת אחי כהה"ר יהושע הנז'. ולזה נראה לנו שמעיקר הדין אף ששררת בה"כ נתנוה לרי"ש וזרעו מ"מ ודאי לא נתנו לו אלא בהיותו חי ומועיל להם בדיינות ולפשר בין איש ובין רעהו והיה שכרו הנאת בה"כ אבל כשנלב"ע ואין מזרעו עושה מעשהו פקעה המתנה ורשאים הקהל ליתנה למי שיראה בעיניהם שיש בו תועלת לצבור שהרי בה"כ של הקהל היא והיא מיוחדת לענין זה ליהנות בה מי שמוטל עליו צרכי צבור ואם לא יוכל על זה יתנו הצבור למי שיראה להם. ולכן בנד"ז טענת הכת הב' האומרים לתת הנאותיה למי שילמד להם תשב"ר וכשיתנו לו מנת מהבה"כ יהיה שקד בלמוד תשב"ר טענתם נכונה ועצה טובה. אך לפי שהקהל נעשה לב' כתות נראה לי להשקיט ריב ומדון שיטול הרס"א רביע מהנאת בה"כ והג"ח יטלום אחר רי"ש הנז' וינהגו טובת עין עם יורשיו וכאותה שאמרו היה הבן קטן משמרים לו המלוכה עד שיגדל ואע"ג דההיא שמירה בעלמא בלא שיטול שום הנאה כי ההנאה נוטלה העומד למלכות במקומו והכונה בשמירה זו היא לומר שכשיגדל יחזור למקום אביו ולא נדחנו וכמו שעשה יהוידע ליואש ששמר לו המלכות פי' דכשהיה ראוי למלכות העמידה אבל כל זמן שהיה קטן אין לו שום הנאה מהמלכות ואין מחויבים הצבור ליהנות לו שום הנאה מהמלכות מ"מ ראוי והגון הוא לתת לו הנאה מבה"כ ולחנכו עד שימלא מקום אביו ומ"מ זה הר"ס יטול רביע והקהל יש"ץ לאהוב שלום ולרדוף שלום לא יעכבו בזה וכל המעכב בזה אין רוח חכמים נוחה הימנו כי מעורר מדנים ומרבה מחלוקת כי עכ"פ כשלא ירצו לעשות זה הרשות ליחידים שחפצים בו לעשות בית א' כעין בה"כ או להתפלל עמו כל החפצים בו וממילא תגדל המחלוקת והקולר תלוי בצואר המעכבים ודינם ואנחנו נדע מה נעשה להם ולשומעים ינעם ועליהם תב"ט: קמא שאלה לוה שהיה עליו חוב מוקדם של ראובן ומשכן קרקע ביד שמעון וכשבא ראובן לגבות מהקרקע הממושכן הוא אומר הנחתי לך מקום לגבות הקרקע שיש ללוה והוא ממוש' ביד הגוי: תשובה לא שמענו הנחתי לך מקום לגבות אלא בלקוחות שלקחו קרקע שיש עליו בע"ח יכולים לומר לו הנחנו לך מקום בנ"ח אבל בבע"ח מאוחר עם בע"ח מוקדם שבאו כולם לגבות מבני חרי ודאי ב"ח המוקדם טורף מה שירצה והשאר לבע"ח מאוחר וכ"ש אם כבר גבה בע"ח המוקדם איזה קרקע לא יוכלו בע"ח אחרים לדחותו לאחר אלא הם יחזרו עליו ובנד"ז כולם בע"ח שכל המשכונות בע"ח הם ומה כחם יפה לומר למוקדם צא וקח לך קרקע אחר ואנו נטול יוכל לומר בשביל שאני זכר הפסדתי בשביל שאנו מוקדם הפסדתי ולכן דינא הוא שהמוקדם יטול הקרקע שבידו אפילו לא היה כ"א ב"ח והמשכונות יפרעו מהמחצית שביד הגוי שמשכונה מלוה היא ל"מ משכונת יתומים שהיא עכ"פ יפדה דקריה מלוה אלא אף מש' דסורא אם עבר זמנה מיקרייא מלוה כדקי"ל לגבי שביעית סי' ס"ז ולגבי בכור סי' רע"ח וכבר כתבנו במ"א בענין זה שהלוקח הא' זכה במחצית החצר מכח שלא הזמין המעות כי כן היה התנאי ביניהם ואם הי' ביד ב"ד מעוקל ס"ס הא לא הזמינו לתת ביד בעליו ומחוסר גוביינא כי לא נתעקל מפאת הלוקח כ"א מפאת המוכר והרי זה כמי שהזמין מעות ונטל אותם אנס וכ"כ חכמי פאס יע"א ולהפקת רצון הדורש ח"פ וקיים: קמב שאלה מי שזיכה קרקע לבתו קטנה ע"י אשתו אם הזכייה קיימת או לא ואם זיכה לקטן ע"י סודר של עדים אם צריך לזכות לו ע"י אחר או לא כמ"ש מהרי"ט ז"ל: תשובה אמת שלפי דברי הגה דסי' רמ"ג סי"ד אין קיום למתנה זו דבפי' איתמר דאין האשה זוכה לאחרים אלא אם זוכה לעצמה דמגו דזכייה לנפשה זכייה לאחרים אבל בלא"ה לא זכייה. אבל אחר החיפוש נראה דסברא זו ואם כתבה מור"ם בסתמא היא במחלוקת שנויה דדעת הרמב"ם ז"ל שהיא דעת מר"ן דאין חילוק דלעולם האשה זוכה לאחרים כמ"ש בהדיא הכ"מ ז"ל בה' עירוב פ"א וז"ל וע"י אשתו משנה פ' חלון וכתבו שם התוס' בשי' נדרים מוקי לה כגון שיש לה בית באותו חצר דמגו וכו' והר"ן כתב דהא דאוקימנא בנדרים ה"מ לר"מ דאמר אין קנין לאשה וכו' אבל לרבנן דפליגי עליה התם לא צריכינן שתהיה לה חצר באותו מבוי ע"כ. וסיים הכ"מ דזה דעת רבינו והרי"ף שכתבו המשנה בצורתה עכ"ל וכ"כ בב"י סי' שס"ו והביא דברי מר"ן הנז' וסיים וכ"כ רבנו ירוחם בשם התוס' דיכול לזכות ע"י אשתו והכי נקיטינן עכ"ל. ואף ה"ה שממנו מקור הג"ה זו לא כ"כ לדעת הרמב"ם ז"ל כמ"ש הלח"מ שם שאף שלדעת רבינו אינה ראיה היא מסכמת לדעת המפ'. ולכאורה קשה איך יביא ראיה מדבר שאינו לדעת רבינו והוא מפ' דעת רבינו ונראה לומר שכונת ה"ה לו' דעכ"פ בחומרא זו שחידש ה"ה שהיא השלילה שאין העבד זוכה לאחרים מיד רבו בזה יש ראיה מא"א לדעת המפ' והיא בדרך ק"ו הנה שאף ששאר המפ' סוברים שאף שאשה יש לה זכייה לעצמה מיד בעלה מ"מ לאחרים אינה זוכה מכ"ש בעבד שאינו זוכה לעצמו מיד רבו שאינו זוכה לאחרים וז"ש ה"ה ואף באשתו העמידוה וכו' ר"ל אף באשתו שיש לה זכיה לעצמה לדעת הכ"מ העמידוה שיש לה בית נמצא שחמורה זכייתה לאחרים מזכייה לעצמה משם תדון לעבד שאין לו זכייה לעצמו שלא יזכה לאחרים. ובזה ניחא מה שי"ל בדברי ה"ה אם באמת סובר דההיא דשי' נדרים הלכה היא מהו שכתב בתחי' דבריו. ומיהו נראה לי שאם היה המזכה למה תלה הדבר בדעתו ז"ל והוא גמ' ערוכה דאשה אינה זוכה לאחרים אלא במגו אלא ודאי דכבר ידע ה"ה ז"ל דההיא דנדרים דלא כהלכתא אלא שאשה זוכה לאחרים דקי"ל כרבנן ומשום שיעלה על הדעת שגם העבד כן ונלמוד מאשה לזה אמר ומיהו נראה לי וכו' שהעבד גרע ואינו זוכה לאחרים ומביא ראיה על ראובן שכתבנו דהרי לדעת כ"מ חמורה זכייה לאחרים מזכייה לעצמה מכ"ש בעבד שאין לו זכייה לעצמו מיד רבו גם לאחרים אינו זוכה. כללא דמילתא דנראה פשוט דאף שכתב מור"ם סברא זו בסתמא עכ"פ הוא פלוגתא לגבי האשה וכמו שעשה מר"ן ז"ל בהל' עירוב שכתב בסתמא סברת הרמב"ם ואח"כ כתב ס' המפרשים דאין אשה זוכה לאחרים וכ"כ שמה שלא כתב מר"ן ז"ל הסברא