משפטים ישרים קסז

ראשו"ן לפ"ק וחתום החכם כמהר"א צרפתי ואחריו כהה"ר ידידיה משה סונייגו: ולי נראה שהמנהג פשוט וגלוי בהפך כי תמיד בע"ח גובה מהאלמנה אפילו מנכסי מלוג וכן מפורש בכמה תשובות לאחרונים שאחר תקנות פאס המגורשים ולא ניתן לכתוב מרוב פשיטותו וגילויו אצל כל בעלי הוראה ומ"מ המנהג בעצמו תמוה מאד ולכן ראוי לפשר כמ"ש במ"א: קלב שאלה אם גובים מס מהבחורים: תשובה מנהג פשוט בכל ערי המערב אשר שמענו ונדעם שאין גובין מס מהבחורים ול"מ יתומים גדולים אלא אף בחורים שאינם יתומים ופשוט שהוא המנהג שזכר בפנים משם הא"ז שראה כמה קהלות חשובות שלא היו נוטלים מס מהיתומים עד שיגדלו וינשאו וזה ד"ת עכ"ל. ונראה פשוט שסברתו כסברת הר"י הלוי שהביא הרא"ש ז"ל דמסים לאו בכלל נטירו' ליתמי וכן נראה משטחיות לשון הרמב"ם ז"ל שהביא מר"ן קס"ג ס"ד כל הדברים הצריכים לשמירות העיר וכו' ואפילו מהיתומים ובטי"ד סי' רמ"ג כתב הצריכים לשמירת העיר כגון חומת העיר ומגדלותיה משמע דשמירה היינו חומת העיר שנשמרת מהגנבים ומהלסטים אבל מסים אפילו שהם שמירה לישראל אינם מתיחסים לעיר אלא לעם ישראל הנדחים בין האומות וכפ"ז הרמב"ם ז"ל אזיל בשיטת רבו הר"י הלוי ז"ל ולא כסברת הרא"ש ז"ל דס"ל דגם מסים מיקרי מילי נטירותא אלא שמדברי הנ"י שכתב וכן כתב הרמב"ם וכו' אעפ"י שלא כך כתב הר"י הלוי ז"ל עכ"ל נראה דס"ל דהרמב"ם בשיטת הרא"ש ז"ל אזיל אלא שלא נזכר זה בפי' בדברי הרמב"ם ז"ל ונראה שיש להגיה הרמב"ן ז"ל וא"כ יוצא לנו הדין לדידן דקי"ל כרמב"ם וכפסק הש"ע היתומים פטורים ממסים: מיהו נראה דהיינו דוקא ביתומים קטנים וכן כל מקום שאנו פוטרים היתומים מצד שהם יתומים היינו דוקא בקטנים כמו אין פוסקין צדקה על היתומים אם לא (חסר) בינייהו היינו קטנים ואין זה ענין להא דמי שחלק נכסיו דודאי הכל נקרא יתומים אבל כל מקום לפי ענינו ועכ"פ בכל פיטור שאנו פוטרים היתומים אינו אלא ביתומים קטנים ובההיא דאין נזקקין לנכסי יתומים דהיינו דוקא בקטנים ולפעמים כוללין היתומים אפי' גדולים כמו אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה דהיינו אפילו גדולים וכל מקום לפי ענינו והוא פשוט לחלק ביניהם: קלג שאלה משכו' יתומים על ידי שוכר והמדור אינו שוה כמו שנתחייב השוכר: תשובה אמת שהמנהג פשוט בני' שאין משגיחין על שיווי המדור אלא לערך המעות ודוקא במש' של בעלי בתים אין גובה המלוה אלא שיווי המדור דוקא וכמ"ש בתקנות וחדשו עוד הא' שלפנינו שאף שמתחייב השוכר תחלה בכ' לחדש כימ"ה והוזל המדורות ואין מוצא להשכירו אלא בפחות אינו גובה מהלוה אלא מה שיוכל לבוא לידי גבייה ואדעתא דהכי מתחייב השוכר כל שימצא שוכרים להשכירו באותו סך אמנם בני' אין מדקדקים בזה ומשלם הלוה כל מה שיתחייב השוכר אפילו פחות משוויו ואמת שיש לפקפק בזה אפילו לגבי יתומים ול"מ לס' הרמ"א שהביא הטור דאם (ע"כ נמ"כ): קלד שאלה חתן שנתחייב לו חמיו לזון בתו וחתנו על שלחנו והבת מעכבת מהו הדין: תשובה החיוב שנתחייב פ' לזון בתו וחתנו על שלחנו ודאי שיכולה האשה לעכב לומר שאינה רוצה לסמוך על שלחן אביה הן מפני הבושה דמאן דאכיל לאו דיליה הן מצד שתאכל בדוחק עם בית אביה אם מצד עת האכילה שלא תמצא לאכול כרצונה בעת שיהיה לה לאכול בלא עת האוכל וכמה טעמים וצריך בעלה לזונה והוא יתבע חמיו וכו' שצריך ליתן לו לפי ברכת הבית וכמ"ש סי' ס' ס"ג וכן בטא"ה סי' צ"ד ס"ו לגבי מזונות האלמנה שהיא ניזונת עם היתומים ואם אמרה א"א לזוז מבית אבא יכולין היתו' לומר לה אם את אצלנו יש לך מזונות ואם לאו אין לך אלא לפי ברכת הבית וכתב הרמב"ם בפ' י"ח מרא' ה' שאכלו ביחד די להם בד' קבים וכשיאכל כל א' לבדו צריכים ו' קבים והגם שהתוס' חולקים וס"ל לענין הנר הוא דאמרינן נר לאחד נר למאה אבל לגבי מזונות אין חילוק וכמ"ש הב"ש שם מ"מ כהרמב"ם קי"ל. וק"ק על הסמ"ע בסי' קע"ז לגבי שותפין שכתב דנר לא' נר לק' והוא עצמו כתב כס' הרמב"ם בסי' ס' ס"ג וי"ל דלדוגמא בעלמא נקטיה אבל בנד"ז שהתנה בפי' על שלחנו יכול לומר לא אתן כלל אפילו לברכת הבית אלא נראה דעכ"פ דחייב ליתן להם לפי ברה"ב באופן שהדין דין אמת שחייב הרא' ליתן מזונות בתו וחתנו לפי ברכת הבית ואופן שומת ברכת הבית נראה פשוט כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכמשל שעשה שבני אדם המרובין כשיפרדו כל א' לבדו צריך לעשות יותר מהחלק שעולה לו עם בני חבורתו ולכן בנד"ז צריכים השמאים לשום כמה הוצאה תספיק לב"ב של הרא' וחתנו וביתו עמהם מהלחם ובשר ועצים להדליק ושמן זית וכל הצריך ותתחלק ההוצאה ההיא על ב"ב ויראו כמה יעלה לחתנו ובתו אם שליש אם רביע לפי מנין בני הבית הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו והסך שיעלה בחלק בתו וחתנו הוא שיפרע לחתנו מדש"ב וחתנו יספיק לבתו מה שיצטרך לו לפי כבודו וכבוד בית אביה ועולה עמו ואינה יורדת: קלה שאלה בעל שהיו עליו חובות ומתה אשתו ופנקס הבעל כל העזבון והחובות ומצא שהחובות יותר מעזבון ונטל הכל לעצמו והיורש טוען שיטול חלקו מהעזבון וחלקו בחובות: תשובה זה ימים ושנים כתבתי על עסק אשתו הב' של אברהם הלוי שנלב"ע בלי זש"ק ויורשיה הוא אחיה יעקב ן' עולו והעזבון שנמצא לבעלה בשעת מותה רובו הוא קרקע שמכללו היא החצר שהכניסה לו אשתו הב' הנז' וכפי התקנה צריך הבעל לתת ליורש ג"ח מעשרה בכל העזבון אלא שטען אז אברהם הנז' כי יש עליו חובות הרבה שעלו יותר מן העזבון וכפי התקנה אין ליורש בעזבון כ"א אחר פריעת כל החובות והיה המדבר בעד היורש טוען כי יטול חלקו בעזבון הנמצא ויקבל עליו לפרוע חלקו בכל החובות לכשיתבעו המלוים כי יש לו בזה רווחא דביני ביני הן לאכול פירות הקרקע הן מצד שהחובות רובם קים ליה בגווייהו כי יתפשרו עם בעליהן למחצה לשליש ולרביע כי החובות רובם ישנים ובארץ אחרת וכתבתי לו שהדין כן דודאי כל זכות שיש לבעל בעולם בעת פטירת אשתו הכל צריך לחלוק עם היורשים ובמיתת המוריש זכה היורש בחלקו בקרקע אלא שעליו לפרוע חלקו בחובות ואם יתן ערב אמוד שיש לו קרקע וכ"ש אם הוא אמוד שיש לו קרקע יכול לטול חלקו בעזבון ולפרוע בחובות לכשיתבעו שגם ההרחבת זמן זוכה בה כפי חלקו ולהיות שהיו אז חולקים עלי לומר שאין רצונו של הבעל למיקם בדינא ודיינא אחר שהמלוים שלו אינם יודעים כ"א