משפטים ישרים קסה

ב"ד של מתא רבאט ושל מתא טיטוואן וגם ב"ד הצדק שלנו וזה פשוט: קכז שאלה אב שכתב שטר על שם בנו והבן לא נתן המעות מידו ליד המקבל וב"ח של האב אומרים שהשטר של האב ונכתב על שם בנו להברחה בעלמא: תשובה עם היות שכבר כתבנו ביד פ' שזכה בשטר שכתב אביו על שמו הגם שלא נתן הוא המעות מידו ליד המקבל מ"מ כיון שכתבו אביו על שמו מסתמא אמרינן של בנו היו המעות כל שלא גלה דעתו בפירוש שעושה כן כדי להבריח מבע"ח כמו שטען הטוען. והבאנו ראיה לזה מתשו' הריטב"א שהביא הב"י ריש סי' צ"ח וז"ל הצ"ל ראובן היה חייב לשמעון ולא מצא נכסים לראובן והעמיד לוי בדין ואמר לו יודע אני שיש שטרי חובות לראובן שנעשו על שמך בקנוניא וטען לוי שהשטר שעל שמי שלי הוא: תשובה אין משביעין על טענת שמא שאפי' ידע והיה עומד ע"ג כשנעשו אותם ההלואות ושמנה ראובן המעות כיון שנעשו על שם לוי שמא פקדון הוא מלוי או מלוה היתה עליו ופרעו עכ"ל הצ"ל. הרי אע"ג שמנה המעות ראובן מ"מ כיון שכתבו ע"ש מחזקינן ליה בשלו ואף דהתם השטר ביד לוי והכא לא נודע אם כשכתב אביו השטר נתנו ליד בנו או הניחו אצלו מ"מ נראה דמסתמא יש לנו לומר שנתנו לו השטר כדברי הרשב"א ז"ל מעשה שהיה כך היה ולעולם כל היכא שראובן נותן המעות אזיל ומודה שהשטר הוא של זה שכתבו לשמו הוא כשלו ולא שייך בזה לחוב לאחרים דהכא מסתמא הוא שלו ואין אנו צריכים להודאתו אלא לשתיקתו וכל הנהו דינים דסי' ס' וספיקו של מהרש"ל בסי' ס"ט כלשון הטור ז"ל הוא כשיש חילוק בין זה שנכתב על שמו ובין אותו שכתבו על שמו אבל כששניהם מודים זה לזה ולא היה שום ג"ד בעת נתינת המעות מסתמא אמרינן שהם של זה שנכתבו על שמו כדברי הרשב"א ז"ל ואין לבע"ח של ראובן כלום. ויש עוד ראיה כתבנו במ"א ולזה כתבנו שם שאעפ"י שהשטר נאבד ויכולים לטעון הבע"ח פרענו אין נאמנים לומר שהממון של אביו היה ולקנוניא עשו כן במגו דפרענו כמו שפסק א' מהבדי"ץ משום דלא שייך מגו בדבר שהם עצמם מסופקים בו ולזה השיב החכם הנז' דחזרו ובררו דבריהם הב"ח שבפי' א"ל אביו של זה בשעה שנתן להם המעות כי אינם של בנו אלא שלו ואינו כותבם על שמו אלא כדי להבריח מבע"ח. ועם היות שמתחלה לא נכנסו דברים אלו באזני מכמה סבות שזכרתי להחכם הנז' מ"מ בראותי שהחכם החזיק בטענתם זאת ואמר שהב"ח אומרים דינא קא בעינא וגם העידו עדים שבפי' קבלו חרם על זה ואף שמתחלה סתמו דבריהם חזרו ופירשו לזה נראה לי דהדר דינא והמגו הוא אמת כדברי החכם הפוסק הנז' אך מה שנפסק הדין ביניהם על ידי חכם אחר שיקבלו חרם לבד ויפטרו נראה לי שאינו כן אלא צריכים לישבע היסת ואף שבנו של כופר אינו טוען ודאי שהרי לא היה מצוי עמם בשעה שקבלו המעות מ"מ כיון שאין נפטרים אלא מכח מגו דפרענו צריכים לישבע היסת כמו הטענה דפרענו וכמ"ש הסמ"ע בסי' קכ"ו סי"ג סקל"ח ובש"ך סקנ"ו לתי' ב' שהוא העיקר וסיים הש"ך ויצא לנו דין חדש דבכל דוכתא דאין הנתבע נאמן אלא משום מגו אע"ג דאין לתובע טענת ברי צריך לישבע היסת וכו' והביא כמה ראיות עי"ש וא"כ אף לפי פסק החכם נראה דנאמנים במגו צריכים שבועה ולא סגי בחרם אלא דאכתי עדיין לזה הרי"ס דין ודברים לגבי הסך שוותר בו החכם ללוקחים ממנו שטר חובו ורוצים לגבות כל חוב שלהם דהלכה רווחת כפסק הרב המבי"ט וכמו שכתבנו במ"א דמוכר שטרו בפחות יכול הלוה לומר אני אטול דכך אנו נוהגים לפסוק מעשים בכ"י יען כי הוא הישר והטוב ובכלל אל תמנע טוב מבעליו. ומה שרצה החכם הנז' לומר דמור"ם פליג ע"ז מסוף סי' קע"א שכתב דאין בחוב דין מצרנות אינו נראה לנו כן דהתם ה"ק דאין בחוב דין מצרנות אם היו ב' שותפין בחוב שנושים בזולת וא' מכר חלקו לא יוכל חבירו לזכות בו מדין מצרנות והוי דומיא דשדה שמעלה ממנה מס לשמעון דאז ראובן ושמעון שותפין בשדה דחוב שמעון לא אקרקפתא דראובן מנח אלא על השדה וכאלו שניהם נושים בשדה ולזה כ' הרב דאין בחוב דין מצרנות דזהו נק' מצרנות אבל הלוה אינו נקרא מצרן כלל אבל בנדון זה של הרב המבי"ט אינו מט' מצרנות אלא משום אל תמנע טוב מבעליו כההיא דשכירות דסימן שט"ו. וראיה לזה שאם יש לדין זה שייכות עם הך דהמבי"ט ז"ל איך נעלם מב' האריות מהרב הפוסק ומהרב המשיג המבי"ט והש"ך ז"ל וא"כ אף אחר שישבעו ויזכו בדין לגבות מהשטר שנושה בהם הסך שנתנו לו בעד השטר שלקחו הנשאר ממנו זכה בו מיד אביו של כהרי"ס והוא כבר הודה שהשטר של בנו ואף שלא הועילה הודאתו לגבי הסך שהוא חייב תועיל לסך שנשאר ממנו ויטלנו בנו שהרי כיון שקנו השטר המשל בסך מחצית דמי השטר שנושה בהם והם כבר יש בידם ממון כהרי"ס הנשאר הוא פקדון בידם ואם יבא הגדול יטלם מידם ועכשיו שהודה שהם של בנו יטלם בנו ואין מקום תמיהה רבא או זעירא כלל. ועל סיום דברי הרשב"א ז"ל דכשהוא חב לאחרים בעת הודאתו אינו נאמן כבר כתבנו במקום אחר די והותר ואף הח' הנז' לא אתי עלה אלא מכח מגו יראה המעיין בדברי אם נזכרה זאת הראיה על זה ובלא"ה היה לו לשקול במאזני שכלו איך יתכן שמי שיהיה מסופק בשטר זה אם הוא של האב או של הבן ובא האב ונפרע שיביא ראיה לא היה לך לפורעו וכו' והלא יאמר לו זה בפשיטות ומנ"ל שהוא שלך כל עיקר. אך אני אחר שכתבתי נראה לענ"ד דהשטר הוא של הבן לזה כתבתי דאע"ג שהאב הביא השטר בידו מי יוכל לומר האומר דכיון שהביא השטר בידו נראה שזיכהו לו בנו לזה הבאתי ראיה מאותו הסי' והיא ראיה פשוטה לפי המונח שעשיתי שהשטר הוא של הבן והנה גם לדעת זה החכם אם יביא עדים שנמסר לו אפילו פרעו לזה האב שהביא השטר בידו חייבים לפרוע ב' מההיא דסי' ס"ו סי"ז וה"נ לדעתי וזה גלוי בדברי מאד שכתבתי. כללא דמילתא שמא וכו' אפילו היו פורעים וכו' יראה הרואה ואמר שבמקום אחר צדדתי דיש חלוק דאם בא בתורת מכירה לומר שבנו מכר לו חייבים לפרוע ב' ואם בא בתורת הרשאה לומר שבנו הרשהו לגבותו א"צ לפרוע פעם ב'. גם מ"ש דאשתמיטיה מ"ש הפרישה זה אמת דלא זו בלבד אלא גם כל ס' הפרישה נשמט ממני כי לא זכינו לאורו ואין זה מן התימה כי גם רבינו ב"י ז"ל המאסף לכל המחנות נשמטו ממנו כמה פוסקים שהביא בהגה כי אין זה חסרון בחין האדם דמאי אית ליה למיעבד. אך אני אומר שבנד"ז אף אם היו לפני דברי הפרישה לא הייתי חוזר מראיה זו דמלבד שאף שאין לנו רשות לחלוק על הגדולים ממנו בחכמה ומנין מ"מ בדבר שנסתפקו בו דורות שלפנינו יוכל האדם להכריע כפי מה שהורוהו מ"ה. עוד נראה והוא פשוט דדוקא התם שיש קצת ג"ד לראובן שהוא שלו שאמר להם שיתנו השטר ליד ראובן לזה אם היה שמעון מערער ואומר שהוא שלו יש צד לומר שאינו מועיל ויהיה מונח אבל אם לא היה ג"ד כלל רק סתם שלא צוה אותם שיתנו