משפטים ישרים קסד

ירושלמי כן שור' חילוק מאביו מה שסיגל לעצמו ע"כ ופי' הב"י ז"ל בש' ב"ה דהיינו שאינו סמוך על שלחן אביו אלא כיון שהאב אינו תובע אלא שותף גלה דעתו שמחל לבנו ומ"מ לגבי השות' לא מחל הלכך אם ימצא עד שני כדברי העד הא' יטול המחצית בכל הנמצא תחת ידו ותחת ידי הבן אלא שהכלים והסבלונות שנתן האב לבנו כמנהג העולם ודאי מחל בהם והם של בן לבד אך כל מה שקנה הבן מעצמו הכל לאמצע ומ"מ להשבית דין וקלון נראה לנו שטוב וישר לפשר בזה ויתחלקו כל הנכסים של האב והבן לג' חלקים ותטול האלמנה שליש והאב שליש והבן שליש ובזה כל א' על מקומו יבא בשלום ואם נתנו כתף סוררת ישארו הנכסים מעוקלים ביד השליש ויתנו להם זמן ל' יום ואם לא ימצא האב עד אחר על זה שכתבנו אז תטול האלמנה ובנה כל הנמצא תחת ידם ואם ימצא עדים אז הדין עם האב כאמור אך נראה דלא מיקרי סומך על שלחנו אלא כשהיה האב מוציא כל ההוצאות אבל אם גם הבן מכניס ומוציא בהוצאה הוה ליה כשותפין וזה עיקר: קכה שאלה בעיר אזמיר יש להם תקנה וחרם מהרבנים הא' שלא יוסיפו בה"כ אחרת והן היום הש"ץ מזרע החכם הא' שנהג בה שררה כתבו עליו כמה עדויות שאינו ראוי ומתוך כך פשעו בחרם וחדשו בה"כ אחרת ושלחו לשאול אם לא ילכדו ברשת החרם: תשובה באמת כי לא יפה עשו קהל אזמיר דבתר דעבדי מתמלכין שלא חששו ולא חרדו לחרם הרבנים הקדושים אשר בארץ המה וקודם היה להם לדרוש ולשאול מחכמי הדור ואח"כ יעשו מעשה ולא לעשות מעשה ואח"כ לשאול וה' יכפר בעדם. ולתשובת השאלה הנז' היה להם לשלוח טופס חרם הרבנים כי ממנו יוכל האדם ללמוד דעתם וכונתם ולכן צריכים להשיב ולדבר לכל הצדדים שיפול בלשון תקנתם ז"ל הנה מהשאלה נראה שהרבנים הסכימו ב' הסכמות. הא' על שלא יוכל אדם להשתכר בבה"כ זולת מזרע הרב נתן ועוד ב' הסכימו שלא יוכל שום אדם לבנות בה"כ חדשה כמ"ש בשאלה עם יחוד בה"כ שלא תהיה בעיר כ"א א' דוקא וזה הי' בחרם הנז' בפסק א' מהחכמים הנה בהסכמה על בה"כ שלא יוסיפו אחרת אף שמורינו הריב"ש ז"ל הרחיק זה כבר נהגו בכל ערי ישראל להקפיד ע"ז ולעשות הסכמות בחרם שלא יוסיפו על בתי כנסיות כי לא כל האדם ולא כל המקומות ולא כל השעות שוין ואם בדור הריב"ש ז"ל נ"ל שאין נכון כי הנה מונע רבים מלעשות מצוה בדורותינו אלה נראה הדבר להיפך כי כמה קלקולים נמשכים מריבוי בתי כנסיות עד שעומדים בני אדם שאינם הגונים ונוטלים שררה שלא כדין לירד לפני התיבה להתפלל בצבור ונמצאת כל התפלה של הצבור מקלקלת ואין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם מה שלא היה בזמן הרב הגדול ז"ל שהיה כנשיא לכל ישראל ודבריו כגחלי אש לכל נודד כנף לזלזל בא' מאזהרות רז"ל ובפרט במקומות שבה"כ הם של יחידים ליטול הנאתה שאם היתה הרשות נתונה לכל א' לבנות במה לעצמו לא ימצא מנין בשום בה"כ וכתיב ברב עם הדרת מלך וזה פשוט הוא שלא דיבר בו הריב"ש כלל שכ"כ וז"ל קשה הדבר שהציבור יסכימו לבל יתפללו עשרה בבית התפלה שיבא איזה יחיד ויקדישנה וכו' עכ"ל הרי להדיא דדוקא במקדישה הוא שהרחיק זה לא בבה"כ שלנו כאמור. ואיך שיהיה הנה הריב"ש עצמו עם סברתו ז"ל שזה מיקרי מונע רבים וכו' עכ"ז לא הסכימה דעתו להתיר לשואלים אלא מטעם שהקהל ביררו דבריהם שאין כונתם אלא על בתי היחידים הלא"ה לא היה מתיר אם היה שהסכימו בפי' על בה"כ אחרת. וא"כ בנד"ז שבפי' היתה הסכמה על בה"כ אחרת ובא חרם של כמה רבנים ראשונים ואחרונים כנראה בשאלה מי לא יברח מגזרתם כבורח מן הנחש ואף אם כבר בנאוהו לא מפני זה יהיה מותר להתפלל בו שנאמר שלא עלה על דעת הרבנים לאסור למי שלא יחוש לחרמם ולזלזל בגזירתם חלילה לומר כן. אך הנראה קצת זכות לשואלים והוא כי בודאי ההסכמה הא' שהסכימו הרבנים לתת השררה לזרעו של הר' נתן לא היתה אלא לממלא מקום אבותיו בתורה ויראת שמים ולפחות ביראת שמים אבל חלילה להם להכריח הצבור לקבל עליהם אדם כזה לפי העדיות שהעידו עליו רבים מהם כי האיש ההוא הפסיד שררתו ונחלת אבותיו ואין הצבור צריכים לקבלו עליהם כלל ולא זו בלבד שאינם צריכים לקבלו אלא חובה עליהם להעבירו וכל המתפלל אחריו הרי זה חוטא ותפלתו אינה תפלה וכל ההנאות לא יטול מהם כלום וליושבים לפני ה' יהיו וזה התקון שחשבו לעשות בה"כ אחרת ולא הועילו בתקנתם שהרי עדיין מחזיק בבה"כ הישנה ומתפלל ונוטל הנאותיה אלא צריכים היו להתאזר בכל עוז ותעצומות להעבירו ויעמידו אחר במקומו ולא יחושו בזה להסכמת הרבנים הא' כלל דהא ודאי מילתא דפשיטא שלא על אדם כזה דברו הרבנים ובודאי שמדעת קונם יש בהם שהזהירה תורה והכהן המשיח תחתיו מבניו ואז"ל דבעינן שיהא ממלא מקום אבותיו לפחות ביראת שמים ולא ייתון בני אהרן לשלם דלא עבדי עובדי דאהרן. ואחר שנתבאר, שהפסיד זה האיש שררתו וכל ההנאות הנמשכים לו יש לצדד גם בהיתר בנין ב"ה ולומר שעיקר ההסכמה שהסכימו על יחוד ב"ה הוא להרבות בהנאת הר' נתן וזרעו שיטול כל ההנאות של העיר וכיון שאבד זרעו של כה"ר נתן חזקת אבותיו בהבטל הסבה יבטל המסובב והותרו שני הנדרים אלא שלזה צריך הי' לי לראות התקנה והחרם שמתוכה יתברר וכל שלא יתברר זה ברור גמור קי"ל ספק חרם להחמיר וכ"כ הריב"ש והביאו ב"י ס"ס רכ"ח דחרם דאורייתא. כללא דמילתא שהאיש הזה לפי העדיות הנ"ל הפסיד שררתו וכל ההנאות הנמשכים ממנה אין לו בהם הנאה של כלום והצבור יבחרו להם מי שהוא מרוצה להם לפי מה שיסכימו רובם ש"צ אחד או ב' או ג' ויחלקו ההנאות לפי מה שיראה להם אחר שיטלו ש"צ שכר שליחותם ויחזרו כלם לבה"כ הישנה כדי שלא יכשלו בחרם הרבנים ח"ו ואם המקום צר להם יוכלו להוסיף בב"כ חלקת קרקע דאין הצבור עני זה הנראה לענ"ד בזה: קכו שאלה מעשה בראובן שהוציא שטר על שמעון וא' מן העדים מפרש דבריו ואומר שהחיוב שנתחייב שמעון לראובן בשטר הוא מפאת דבר זה כגון שאומר שהוא מפאת שמכר ראובן לשמעון חצר א' ועדים מעידים שנתבטל המכר וחזר ראובן למקומו מי אמרינן שהשטר בטל או לא: תשובה נראה שהשטר בטל וכמ"ש מר"ן בסי' פ"ב סי"ב ואפילו עדי השטר עצמם נאמנים לומר שנעשה על תנאי אפילו אם כת"י יוצא ממ"א ונפטר הלוה אפילו בלא שבועה ואם עד א' אומר על תנאי ועד וכו' נשבע הלוה היסת וכו' וכתב הסמ"ע דכיון דאין עוקרין השטר לא מיקרי חוזר ומגיד אלא דמפרשים דבריהם. וכיון שכן כ"ש בנ"ד שהוא מפרש דבריו ממש שהוא נאמן ואם עדים מעידים שנתבטל המכר וחזר ראובן למקומו נתבטל גם השטר. וכן הסכימו