משפטים ישרים קסג

דס"ל דלא ומש' מדבריו שם שכן דעת מר"ן בש"ע וגם בסי' ע"ב ס"ק קל"ו העלה כן וכן מש' מדברי מהריק"ש ז"ל בסי' רצ"א ס"ס כ"ד עי"ש ולזה כתבנו שם דאע"ג דודאי ראובן הנפקד הא' הוא ש"ש כיון שה"י המעות ליתנם במש' ושוכר אף שקיבצם לשולחם לבעליהן עדיין הוא ש"ש ודכוותה כתב בב"י ריש סי' ע"ב שיש אומרים דהמלוה על המשכון שהוא שומר שכר אם פרעו ונשאר אצלו המש' הוי ש"ח וכתב הרב ז"ל וז"ל ואין דברים אלו מחוורים והרי ש"ש לעולם עד שיחזירנו לבעליו וכו' כמ"ש לעיל עכ"ל. ואף שכתב בס"ס סמ"ג ש"ש לזמן כיון שכלה זמנו כלתה שמירתו ואינו עליה אלא ש"ח שאני התם דבפי' קבעו זמן אף המקבל דבר לשומרו בשכר סתם כל זמן שלא החזירו הוי עליה ש"ש דבההיא הנאה שקבל תחלה הוא ש"ש לעולם עד שיחזירנו לבעליו או עד שיגלה דעתו לבעליו שאינו רוצה עוד להיות ש"ש וכיון שהדין כן ה"ה במעות שקבל והם אצלו בשכר הרי הוא ש"ש לעולם ומ"מ אעפי"כ אמרי' בהו כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ולזה לפי המונח שעשה בשאלה ההיא דחתנו היה סומך על שולחנו והוא כא' מבניו כתבנו שם דודאי בניו לאו דוקא אלא ה"ה כל הרגילים עמו וסומכין על שולחנו כבניו ואשתו חשיבי ואפילו לא היו סומכים על שלחנו בשעת הפקדון לית לן בה ולא כתבנו שם דגם בחתנו נאמר כל המפקיד ע"ד וכו' ואף שהוליכו בדרך כבר כתב מור"ם סי' רצ"ג ס"ב ואם לא יוכל להניחו בישוב וכו' והוצרך להוליכו במדבר או וכו' י"א דפטור ע"כ ואף בנכסי יתו' הדין כן כמ"ש בסי' ר"צ ס"ט ובסמ"ע סקכ"ו דהיכא דאיכא חשש הפסד משני צדדים התירו לו לעשות כבשלו ע"כ ונ"ד מבואר הוא דהוא הפסד מב' צדדים דהיה מופקד אצל הגוים אשר פיהם דבר שוא ולכן שלח להוליכו לישוב. באופן שהעולה מדברינו שם דצריך ראובן הנפקד הא' לישבע בנק"ח שלא שלח יד במעות ההם כלל כ"א לצורך היות' שאם שלח בהם יד ונשתמש בהם לצורכו אף שהחזירם ע"ד לשולחם קמו ברשותיה וחייב באונסין כמ"ש בסי' רצ"ב ס"ז היה הנפקד שולחני וכו' עד ואם כבר נשתמש בהם חייב גם באונסין וכו' עד שיחזירם לבעליהן עכ"ל. וא"כ בנד"ז קודם כל צריך לישבע השבועה הנז' ויכלול בשבועתו שאותם המעות עצמם הם ששלח להביא דהיינו שהיו צרורים ומונחים ביד הגוים או בתיבה באופן שלא יהיה ספק שמא הגוי שלח בהם יד או גנב מהם ואח"כ ישבע השומר הב' שלא פשע בהם ושהיו צרורים ומונחים על לבו ושהלך עם שיירה בטוחה ולא נפרד מביני השיירה ואז יהיו פטורים שניהם ע"כ מה שכתבנו ביד הנפקד אשתקד וכתבנו שם שדברינו להלכה ולא למעשה כלל עד יעמדו לפני העדה למשפט ובאמת שלא יצאנו ידי חובתנו בדבר זה ומן הראוי הי' לנו שלא לכתוב כלל אלא שנמשכנו אחר ב"ד קבוע שפתח תחלה וכתב בזה והיום הזה בבוא מורשה התובע לפנינו מצא הדלת סגור כי הנתבע כיון שקבל הפסק שהוא זכאי בדינו נסתתמו טענות התובע ולהיות שהוא דין יתומים וידענו שאם לא נכתוב הפסק בדרך אכ' שאסר בש"ע סי' י"ז ס"א בהגה לא יצא המשפט לאור וסמכנו על מקרא מלא עת לעשות לה' הפרו תורתך הנה עכשו התובע טוען ב' טענות חזקות לחייב הנפקד הנז'. הא' שמה שטען הנפקד כי חתנו היה סומך על שלחנו להד"מ כי יברר שהיה נפרד לבדו ולזה הדין פשוט שהרי הוא שומר שמסר לשומר והלכה רווחת דחייב אם לא יברר הדבר השומר הב' בעדים. ב' טוען שאפילו תימא שהיה סומך על שלחנו לא אמרו המפקיד ע"ד אשתו אלא בבית אבל לשולחו בדרך לא ויליף לה מק"ו מדברי מהריט"ץ ז"ל בתשו' סי' רל"ד שכתב דהא דאמרי' ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד דוקא בהיות הנפקד גופיה בעיר עם בניו וב"ב דאז עיניו תמיד עליהם ונזהרים בשמירתו משא"כ כשהולך לעיר אחרת. והביא ראיה לזה מדברי הרמב"ם שהביא מר"ן סי' רצ"ג ס"ג דמשמע דאין לו תקנה אלא להניחו ביד ב"ד עכ"ד. והשתא יל ק"ו אם אפילו מניחו בביתו לא אמרינן כל המפקיד על דעת וכו' כ"ש בנותן להם להוליכו במדבר ע"כ. איברא דלכאורה יש לדקדק על דברי הרב ז"ל דבגמ' איתא ב' טעמים לחייב שומר שמסר לשומר טעם א' משום דא"ל אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר ודחו טעם זה והעלו דטעמא דא"ל מהימנת לי בשבועה אידך לא מהימן לי וכו' וזהו הטעם שכתבו כל הפוסקים וא"כ לטעם זה כל היכא דלא שייך לומר את מהימנת וכו' כגון אשתו ובניו דאדעתא דהכי הפקיד אצלו והאמינו בשבועה א"כ אין טעם לחלק בין היכא שהיה בביתו לדבר שלא היה בביתו כי אחר שהוא נאמן בשבועה מה לי בשדה מה לי בבית. והראיה שהביא ז"ל פשוט לדחות דאיירי שהולך עם אשתו ובניו למ"א או שלא היו לו אשה ובנים אלא שיש ליישב בדוחק דזו סברא מחודשת רצה לחדש הרב דאף דלא קי"ל בההוא טעמא דאין רצוני שיהיה פקדוני דוקא בבית אבל לא בשדה ומ"מ גדולה היא סברת הרב לעשותה סניף. ב' טוען שחתנו הוא פשע פשיעה גדולה שנפרד מבני השיירה וכל השיירה נכנסה בשלום ולזה נראה פשוט דחייב דאף שאנסיה לביה וירא לנפשו מ"מ פשיעה גמורה היא דומה להא דסי' רצ"א ס"ח באו עליו גנבים וכו' דכיון שלא צוח פשע וכו' ע"כ. אלמא דאף דנבהל ולא צוח מ"מ מחשב פשיעה שעשה דבר חוץ ממנהג העולם ובסי' ש"ג סי"א רועה ש"ש שהעביר הבהמות על הגשר ודחפה וכו' שהיה לו להעבירם א' א' ע"כ. ובגמרא ידעת בבר אחתיך דיכול לאעבורינהו חדא חדא ומפקינן דש"ח פטור וש"ש חייב וא"כ אף נחשוב נד"ז כי ההוא לומר ידעת בבר אחתיך שלא יהיה ירא מן הגוים מ"מ בש"ש חייב ואף שחתנו היה ש"ח מ"מ הוא ש"ש וכל שיעשה השומר הב' (חסר הסיום): קכד שאלה אב ובנו שהיה סמוך על שלחנו והיו שותפים בכל מה שיש להם תכפ"ה עד יום מות הבן וכשמת הבן הניח אלמנה ובן קטן כיצד יחלוקו: תשובה לפי העדות מעד א' שביד האב שהובאת לפנינו שמעיד שיודע נאמנה שאב ובנו שהיה סומך על שלחנו היו שותפים בכל מה שיש להם תכפ"ה עד יום מות הבן לפ"ז כל מה שנמצא תחת ידו של בנו עם מה שנמצא תחת יד האב הכל לאמצע ויחלקו הכל ואח"כ תחלוק האלמנה עם בנה דדיינינן להו כי הא דאיתא בסי' רפ"ח דאחין שחלקו שמין מה שעליהם אבל מה שעל בניהם ובנותיהם וכן מה שעל נשותיהם אין שמין שכבר זכו בהם לעצמם בד"א בבגדי חול אבל בבגדי שבת ומועד שמין מה שעליהם ע"כ. והכא נמי הם כאחים השותפים שכל מה שהיו קונין היו קונין מתפיסת הבית אמת שכל מה שאכל הבן והפסיד אין לאב בו שום חזרה אעפ"י שהוא הוציא הוצאות יותר מאביו כמ"ש שם הסמ"ע דכל מה שבלה אין שום חזרה ויש מקום לזכות האב בכל הנמצא תחת ידי הבן כיון שבנו היה סמוך על שלחנו מיום היותו וכמו שהיה קודם נשואיו נשאר כך עד סמוך למיתתו וכמ"ש בסי' ע"ד דמציאת בנו הגדול שהוא סמוך על שלחן אביו היא של אביו וסיים בהג"ה דהוא הדין אם הרויחו במלאכה או בסחורה ובב"י סי' קע"ז הביא