משפטים ישרים קמח

בא להתחייב ולמכור אמרינן שהוא כתב למכור ולא מכר ויוצא לנו מזה דנ"ד אין כח במסי' ההיא ליתנו ליורשים דאמרינן שמא כתב למכור ולא מכר אלא שהש"ך שם חולק וס"ל דאפילו בשטר מקח ושטר חוב אם היה בקנין לא אמרינן שמא כתב למכור ולא מכר אלא דס"ס נראה דהיינו דוקא ביד שליש וכיון דאיכא פלוגתא בין הסמ"ע והש"ך וגם המ"ש כסברת הסמ"ע כמ"ש שם הש"ך נראה דאין להוציא מיד המוכר כיון שהיורש מוחזק וכ"ש דבנ"ד אינו ביד שליש אלא שאני חוכך קצת בזה כיון דהמסי' נכתבה ע"ג השטר משכו' ואלו לא היתה מסי' גמורה לא היה מריע לשטרא ולכן נראה שהטוב והישר לפשר בזה ויחלוקו השטר מחצה ליורשי המוכר ומחצה ליורשי המקבל: מב שאלה מי שתבע לחבירו דינא דגא"א וחבירו אינו רוצה לקבל עליו את הדין אם ב"ד מורידין אותו לקרקע: תשובה נראה דאין מורידין אותו ודינו כדין מי שמחויב שבועת היסת סי' פ"ז ס"ט שמנדין אותו ל' יום ומכין אותו מכת מרדות ומותר לקרותו עבריין תמיד שהוא עובר על דת וכה"ג אמרי' בסי' קע"ד ס"מ עי"ש. וצ"ע דיש ג"כ לדמותו למחויב שבועה דאורייתא דב"ד יורדין לנכסיו אלא דיש לומר דשאני התם שנכנס ממון חבירו בידו כגון השומרין ומודה מקצת ועד א' אעפ"י שהוא כופר לגמרי מ"מ האמינה תורה א' במקום שנים כל שאין נשבע בעדו אבל בנד"ז שהוא דין בעלמא שמחויב למכור או לקנות י"ל שאין לנו כח לירד לנכסיו ויש להסתפק אם דינא דגא"א מדאורייתא או מדרבנן וקרוב לומר שהוא דרבנן שהיכן נזכר זה בתורה או במשנה או בברייתא ואינו אלא מחלוקת אמוראים ומ"מ ק' איך חולקים האמוראים ואיך צורת מחלוקת זה ואפשר שחולקים אם ראוי לתקן זאת התקנה או לא אם כבר תקנוה הראשונים או לא: מג שאלה ראובן ושמעון שות' והטיל ראובן ק"ק ושמעון ק"ק ונטל ראובן מכי"ה ק"ק והלך למקום אחר לישא וליתן ברשות שותפו והפסיד הכל וחזר למקום שמעון ותבע שיתן לו מהק"ק שבידו ק' וגם יתן לו חלקו בריוח: תשובה לענין הריוח פשוט שחייב ליתן לו חלקו בשבו' השות' ולא מיקרי זה נשבע ונוטל דאיתא בסי' צ"ג סי"ג שאין השותף מהנשבעין ונוטלין דשאני הכא דהריוח הוא ברשות שניהם וכאלו הוא ביד השותף שבעת שבא הריוח זכו בו שניהם ולא מיקרי זה נשבע ונוטל אלא נשבע ונפטר ומעשים בכל יום שמת א' מהשות' והשותף החי נותן ריוח וממילא נראה דגם אם היה השותף חשוד ואינו יכול לישבע וטוען שלא הרויח כלום חייב השותף השני ליתן לו חלקו בריוח ומ"ש בסי' צ"ב סיו"ד ואין שכנגדו נשבע ר"ל שלא ישבע ליטול אבל ודאי צריך לישבע ליפטר ובמה שמודה יתן לשותף חלקו. ועוד יש לחלק בין זה להא דסי' צ"ג דכל דבר מוקמינן כמות שהוא דהתם אומר שהפסיד אינו נאמן לישבע וליטול אבל באומר שלא הרויח מוקמינן כמות שהוא שלא הרויח וא"צ שבועה אלא ליפטר אך לענין הקרן לכאורה נראה שחייב ליתן לו וכמ"ש בסי' צ"ג ולא עוד אלא אם היה זה המנה הנשאר ביד שמעון חולקין אותו בשוה וכו' עכ"ל. וכתב הסמ"ע לפי שהוא ברשות שניהם אך נראה דיש חילוק דאם השותף נטל סתם מכיס השות' נאמר שנטל מן האמצע אבל אם בפי' א"ל לשותף תן לי ממה שהנחתי אני לכי"ה מה שנשאר נשאר לשותף השני דהא חלק עמו ולא נשארו שות' אלא בריוח. והא דכתב דחולקין הנשאר בשוה משום דהוא ברשות שניהם ק"ק דכיון שראובן הטיל ת' נמצא שיש לו בממון ב' שלישים וא"כ הק"ק הנשארים יטול ראובן כ' שלישים ושמעון שליש וי"ל כיון שהם שותפין בריוח חכ"ח כדקי"ל סי' קנ"ט ס"ה חשבינן כל העודף לראובן על שמעון בקרן כאלו הלוה מחציתו לשמעון ממילא נראה דאם היו שות' כפי' ראובן בריוח ב' שלישים ושמעון שליש גם הממון הנשאר ביד שמעון יטול ראובן בו ב' שלישים אעפ"י שהוא ביד שמעון מטעם שכתב הסמ"ע: שו"ר שכבר הקשה זה בפרישה וז"ל והא דאינו נוטל ראובן לפי חלקו בממון הנז' דס"ל להרמב"ם דכל שלא נתברר ההפסד בעדים ממון הנשאר מהשות' ביד שמעון הוא בחזקת שניהם אבל אין לפרש טעמו דמדמי למ"ש וכו' עכ"ל: הנה מדברי הרב נראה דאם נתברר בעדים אנה"נ דראובן נוטל שני שלישים ותימא גדול דאם נתברר בעדים יטול הכל ואדרבא יוסיף שמעון חמשים מביתו וי"ל דה"ק דאעפ"י שלא נתברר בעדים יוסיף מביתו כשלא נתברר בעדים בחזקת שניהם ומ"מ ק' דזה שלא נתברר מהני לשלא ישבע ויטול אבל המנה ברשות שניהם מה יתן ומה יוסיף עדים או אין עדים באמת שדבריו ז"ל תמוהים דהנר' דהקו' עשאה תירוץ ומעיק' מאי סבר ולבסוף מה סבר. ולכן נראה כמ"ש דכיון דנוטל בריוח המחצית הו"ל כאלו הלוה לו המותר דומה למ"ש האי עיס' פלגא מלוה ופלגא פקדון דמה שנוטל הריוח שלו הלוה מיקרי לגבי מלוה וזה ברור: מד שאלה ראובן ושמעון שות' בחצר שירשו מאביהן ושמעון אכל כל החצר שני חזקה או פחות ומת ואכלה בנו שני חזקה ויותר ועמד ראובן לערער ואומר כי השות' אין להם חזקה: תשובה בסי' קמ"ט ראובן שאכל שדה שמעון שני חזקה וטען שהיא לקוחה בידו וכו' נאמן במגו עכ"ל. ומבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דהיינו שהוא שותפו בקרקע זו כמ"ש השות' כיצד וכו' יעו"ש ולפ"ז צ"ל דמ"ש למעלה שאכל שדה שמעון שני חזקה לא של שמעון כולה אלא ר"ל מחציתה של שמעון והוא אכלה כולה. גם אומרו תחזור השדה לשמעון ר"ל מחציתה אלא דק"ק אומרו והביא עדים שמעון שהיא ידועה לו וכן הביא עדים שראובן ידוע שהוא שותפו מאי וכן והלא היא היא דכשהביא עדים שהמחצית היא שלו ממילא ראובן הוא שותפו שהרי מעיקרא לא טען אלא על המחצית גם קאמר בסוף אבל אם לא הביא ראיה שראובן היה שותף וכו' דאיך שייך זה והלא בהביאו ראיה שהמחצית היא שלו ממילא ראובן הוא שותפו. מכל זה היה נראה לכאורה דשותף דקאמר היינו במו"מ וא"ש הכל אלא שזה א"א מלשון הרמב"ם ז"ל למעיין בו. ולכן נראה דמשכחת לה שידוע שהמחצית היא שלו ואינו ידוע שהוא שותפו והיכי דמי אם עדים מעידים שחצר זו היתה של יעקב וירשוה ראובן ושמעון בניו וראובן מחזיק בכולה ה"ז עדות אלימא שהיא של שמעון ושראובן שותף אבל אם מת ראובן ובנו חנוך מחזיק בכולה ועדים מעידים שיודעים שהמחצית של שמעון דודו שבחיי אביו ראובן היו שמעון וראובן שותפין בה אך אינם יודעים אם חנוך ושמעון נהגו שותפות מעולם בזה קאמר הש"ע דלא מבעיא אם חנוך טוען שאביו לקחה משמעון בפניו וכשבאה לידו בירושה נפלה לו כולה מאביו דעלתה לו חזקה שהרי חנוך מעולם לא היה שותף שמעון שנאמר אין להם חזקה