משפטים ישרים קמז

דאפילו לא כתב לו לשון המועיל בהרשאה אם פרע פטור דלא גרע משליח שעשאו בעדים ע"כ. ואע"ג דהתם יש עדים שעשאו שליח והכא אין עדים מ"מ כיון שאנו אומרים דלא מחזקינן אינשי בגנבי ומסתמא הוא הרשהו לגבות חובו הו"ל כיש עדים והרי בבגדי אשתו אין עדים שברשותה משכן ואפ"ה שלא להוציא מיד זה שהלוה עליהם אמרינן מסתמא ברשותה משכן וכאלו יש עדים וצ"ל דשאני ההיא דסי' ס"ו דלאו בנאמנות תליא מילתא דאנו יודעים דאין שם שום גניבה אלא דמ"מ לא היה ענין שיזכה בו הלוקח ואין לומר כמ"ש בהרשאה דלא גרע משליח שעשאו בעדים דהתם אין כונתו כלל להקנות לו אלא בתורת שליחות ולז"א אף שאין ההרשאה כלום לא גרע משליח בעדים אבל הכא שהכל מודים שבתורת קנין מסרו לו המלוה והלוה אלא שהמלוה רוצה לחזור בו כיון שאין כאן קנין אם כן קנין אין כאן שליחות אין כאן: לה שאלה אם עשה חלוקת זמנים עם חבירו וכשמגיע זמן חבירו רצה להשכירו לזולתו אם יכול חבירו לזכות בשכי' לעצמו א"ל: תשובה נראה דיכול לומר אני אתן לך שכירות מהא דכתב הש"ע סי' שט"ו משום אל תמנע טוב מבעליו ופשוט. ושוב מצאתי כן בדומה בספר בית יהודה ז"ל עי"ש: לו שאלה שם שלום כיצד יכתבנו בגט בוי"ו או בלא וי"ו: תשובה במהריק"ש בסי' קכ"ט ס"ס כ"ח כתב שאע"ג שהכל כשר כמ"ש רשד"ם סי' נ"ט על צד היותר טוב יכתבנו חסר בלא וי"ו כי בוי"ו יש לטעות ולקוראו בדג"ש הלמ"ד שלום ובמקום אחר ע"פ הסכמת ב"ד שבמצרים שהעתיק הא' הלוי כתבו שם בוי"ו ובס' בית שמואל כתב כשהוא לשון שלוה בוי"ו וכשהוא לשון שלימות בלא וי"ו ע"כ. ולזה יר' דבלשון ערבי' שקורין אותו בשור"ק נראה שהוא לשון שלוה שכן דרך בני עמנו המדברים בלשון הקדש משובש כשרוצים לומר שלוה אומרים שלום שי"ן קמ"ץ ולמ"ד שור"ק ונראה לפי' דברי הב"ש שיש לכותבו מלא בוי"ו ונראה שגם הרב מהריק"ש ז"ל במדינתו קורין לו שלם למ"ד חול"ם ועל זה אמר שיכתבו חסר על צד היותר היותר טוב אבל במדינתנו שקורין אותו בשור"ק נראה שגם הרב יודה שע"צ היותר טוב לכותבו מלא כי כשיכתבנו חסר יש לטעות ולקוראו שלם כי עכ"פ השור"ק יש אחריה וי"ו ואחר שהכל קורין אותו בשור"ק יש לכותבו מלא. ושוב מצאתי כתוב שנסתפקו בזה בדור שלפנינו וכתבוהו חסר אח"כ בא להם גט מכת"י הרב כמוה"ר יעב"ץ ז"ל מלא ונהגו לכותבו מלא וכן עיקר וכ"ש שהסכמת ב"ד של מצרים עשו מעשה וכתבוהו בוי"ו: לז שאלה ראובן ושמעון משכנו חצר א' בסך א' וא' מהם רוצה לפרוע חלקו ולפדותו והמלוה טוען דמשכו' אינה נפדית לחצאין: תשובה נראה דיכול לפדות כיון שהם חלוקים אדעתא דהכי נחית על דעת שני דעות: לח שאלה בכור שהניח אביו מנה מוחזק ומנה ראוי ויצא עליהם חוב חצי מנה הבכור דוחה הבעל חוב לראוי והפשוט דוחה אותו למוחזק: תשובה עי' בשו"ת דרכי נועם ולקוצ"ד הדין עם הבכור דכיון דיכולים לסלק המלוה בחוב שנושים באחרים א"כ יוכל הבכור לסלקו בחובו וישארו הנכסים המוחזקים ויטול בהם פי שנים: טל שאלה משכונא בב"ד אם מכרה בעליה אם יש בה דין מצרנות א"ל: תשובה נראה פשוט דאין בה דין מצרנות כיון שלא משכנה בעליה כ"א ב"ד לא משכנו אותה כ"א שלא לגבות הפירות מהקרן אך אין לו כח מכח משכונא זו לסלק הלוקח וכן נראה במשכונא שנתמשכנה ע"י שאלה ומכרה בעליה האמיתי אין בזה דין משכונא למצרנות וזה פשוט: מ שאלה קרקע שזכו בו הבנים ובנות מכח כתובת אמם או הבנות מכח אביהם ומכרו פחות מבן כ' אם מכירתם מכירה: תשובה נראה דאע"ג דלא בא לו בתורת ירושה כ"א מן התקנה מ"מ דמי לקרקע שניתן לו במתנת ש"מ דכיון דבא לו בלא טירחא מקרקש ליה בזוזי: מא שאלה מעשה בראובן שמת ונמצא בין שטרותיו שטר משכונא על ביתו של שמעון וע"נ שטר מסי' כראוי ללוי בעד א' ונפטרו שניהם ראובן ולוי ויורשי לוי רוצים להוציא השטר מיד יורשי ראובן ויורשי ראובן טוענים שזה כתב ליתן ולא נתן: תשובה בסי' פ"א סי"ח מי שמת ונמצא כתוב באחד משטרותיו שטר זה חציו לפלוני לא זכה אותו פ' בחצי השטר הודה בפני עדים בלא קנין וכו' לאו הודאה היא וכו' עכ"ל. ובתשובת הרא"ש בטור מבואר הטעם וז"ל שאפילו היה אומר לו בפני עדים זה השטר חציו שלך אם לא היה אומר אתם עדי יכול לומר שלא להשביע עצמו עשה ואינו אמת דלא עדיף מה שכתוב מאלו הודה לו בפני עדים עכ"ל. ונראה פשוט דהרא"ש אזיל לשיטתיה שסובר דאפילו בפני התובע טוענין שלא להשביע וכמ"ש בש"ע סי"ד ולכן לא דקדק וכתב של"כ. אמנם לדידן צ"ל שאמר ששל פלוני וכן העתיק בש"ע ואמת שבתשו' הרא"ש לא נזכר זה שכתב בש"ע אעפ"י שאמר להם כתבו שטר והוא דבר תמוה מאד מאד דאעפ"י שאמר להם כתבו שטר לאו הודאה היא והאמת בזה כדברי הש"ך ז"ל ע"ש שדבריו ברורים בטעמן וכן יש לפסוק בלי ספק. מ"מ נראה מדבריו ז"ל דכשיהיה בקנין אינו יכול לומר שלא להשביע עצמו ואפי' הוא עצמו: ולכאורה יש לדקדק ע"ז מהא דאיתא סוס"י ר"ן מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו וכו' וכן מי שכתב השטר ע"ש א' ונתן השטר ע"י שליש ומת אינו כלום ופי' בסמ"ע ס"ק ע"ב דחיישינן שמא כתב ללוות ולא לוה וסיים וה"ה להשטר מכירה שמא כתב למכור ולא מכר עכ"ל. והשתא ק"ו אם נמצא ביד שליש מכ"ש כשנמצא תחת ידי עצמו דאמרינן שמא כתב למכור ולא מכר ואפילו בשטר שיש בו קנין איירי כמ"ש הש"ך שם בשם הסמ"ע ס"ק כ"ב וכ"כ הסמ"ע ס"ד רמ"ג ס"ק כ"ג עי"ש והיינו דמחלק בין שטר מתנה משום דבשטר מתנה לא חיישינן שמא כתב ליתן ולא נתן כיון דיש בו קנין משעת הקנין זכה האחר ולא שייך לומר שמא כתב ליתן דלא שכיח שיתן בקנין על דעת שום דבר שאין שם דבר שיחזירנו מסברתו משא"כ בהלואה ומכר שתלוי בדעת אחרים ליתן המעות זה נראה מדעת הסמ"ע ז"ל וא"כ צ"ע מאי שנא מהא דסי' פ"א סי"א דמשמע דאם לא היתה טענת שלא להשביע היינו נותנים חצי השטר לאותו פלוני וי"ל כמ"ש הש"ך שם דהתם דהיא בתורת הודאה על מה שמכר אם היתה בקנין דלא שייך שלא להשביע לא חיישינן שמא כתב למכור או ללוות ולא לוה אבל הכא שהוא עכשיו