משפטים ישרים קמו

ונראה דעכ"פ צריך להביא עדים שהיו בעיר שכבשה כרכום ואז אפילו לא ראו אבדתם אמרינן מסתמא הם אבודים וכותבין אחר: ועוד נראה עיקר דכל שידוע שהוא מתושבי העיר וכל חפציו ומטלטליו שם הו"ל בידוע שהיו שם שטרותיו דמסתמא במקום דירתו מפקיד חפציו ומטלטליו ושטרותיו ולכן כשחייב מודה ועדי השטר קיימים כותבין לו שטר אחר. וכן נראה מלשון מהרי"ק וז"ל ואף אם לא היה מודה שנאבדה הדעת מכרעת דבחזקת אבודה מחזקינן ליה כיון שהדבר ידוע שהאב היה בעיר כשכבשה כרכום והוא היה שומר כתובת בתו וכו' עכ"ל: לא שאלה בני אומנות אחת רובם עשו תקנה ביניהם והתנו שכל מי שיעבור יענש כו"כ ומיעוטם לא רצו באותה תקנה אם מחויבים בע"כ לקבל ומי שלא קיים תנאם יענש או לא: תשובה בהג"ה סי' רל"א כתב וז"ל והא דבני אומנות יכולין לתקן ביניהם היינו כלם ביחד אבל שנים או שלשה לא מהני עכ"ל. ודבריו ז"ל סתומים וקשיין אהדדי דמעיקרא כתב כלם משמע אבל רובם לא וסיים ב' או ג' לא מהני משמע אבל רובם מהני דאין לומר דרובם היינו ב' או ג' דמי הגבילם עד שיהיו רובם ב' או ג'. ולכאורה נראה דודאי רובם ככלם דבכל התורה רובו ככלו ולזה סיים אבל ב' או ג' לא מהני מסתמא הוו מיעוטם. ומ"מ לא נמלטנו מן הדוחק שלא הי"ל לסיים במספר בדבר שאין לו גבול אבל ל' ה"ה בשם הרב אלברצלוני דוקא כל בני אומנות שבאותה אומנות וכן ל' מהריק"ש ז"ל בהעתיקו דברי הר"ן כתב דוקא כולן אבל מקצתן לא א"כ נראה דכלם דוקא ולא רבם. ומ"מ לענין שאלתנו נראה דלא נ"מ מידי דבין אם נאמר רובם ככלם או לא היינו לחייב אותו שקבל עליו התנאי דג' או ד' מהם אם הם מועטים לחד צד או אפילו רובם לחד צד אפילו אתנו בהדי הדדי וקבלו עליהם בהסכמת אדם חשוב אין תנאם כלום והעובר פטור. וז"ל הר"ן ומיהו כי אמרינן דתנאייהו קיים דוקא בדאתנו אהדדי כל טבחי מתא משום דכל בני אומנות אחת הנו כבני העיר לגרמייהו ורשאין להסיע על קצתן אבל שנים או ג' לא עכ"ל. משמע להדיא דלענין להסיע על העובר איירי אבל לחייב מי שלא קבל עליו התנאי כלל ליכא למ"ד. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם ז"ל וז"ל ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל התנאי אא"כ התנה עמהם ועשו מדעת החכם וכו' עכ"ל. ולשונו ק' אהדדי וגם מן הגמ' ופי' הכ"מ וב"י ז"ל דמ"ש שלא קבל התנאי פירושה על מי שעבר התנאי עכ"ל. הרי בפי' כתב שאין יכולין לענוש אא"כ התנה עמהם ועשו וכו' אלא שמדבריו יש להוכיח קצת דרובם שעשו תנאי זה תנאם קיים מיהת לגבי עצמם ובע"ש שם כתב בסעיף זה וז"ל ודוקא שהיו כלם ביחד ותקנו ע"פ הרוב אבל וכו' עכ"ל. ולשונו קשה להולמו ויש לפרשו דה"ק שהיו כלם ביחד ותקנו ע"פ הרוב ונשמעו כלם וקבלו כלם התנאי. ומ"מ המתחוור מדברי הרמב"ם הוא מ"ש דלעולם אין לחייב המועטים היכא שלא קבלו עליהם ובאותם עצמם שקבלו עליהם יש להסתפק אם תנאם קיים או לא: ושוב ראיתי בשו"ת בית יהודה חוש"מ סי' צ"ז הרחיב בזה מאד והבין הבנה אחרת בדברי הרמב"ם והביא דעת הגאון הרא"ם ז"ל שמבין כמ"ש ת"ל אלא שהוא ז"ל תמה עליו יעו"ש. ונראה לקוצ"ד שגם הגאון ז"ל מפ' כפי' מר"ן בכ"מ דפי' שלא קבלו היינו שלא קיים והראיה דמייתי מסוף דבריו מייתי דקא' אלא א"כ התנה עמהם דמאי אא"כ התנה בקצרה הול"ל אא"כ עשו מדעת החכם אלא ודאי דמי שלא קיים אין יכולין לענשו אלא אם כן היו שני דברים דהיינו התנה עמהם ועשו מדעת החכם: לב שאלה ראובן נתחייב לתת לבנו לצורך סבלונות לאשתו סך כו"כ ושוב מתה אשתו שעולה לבנו לפי התקנה בירושת אמו והבן רוצה להוציא מאביו הפסקא והירושה: תשובה כיוצא בזה הובא במשנה למלך פ"ו מהל' זכיה ומתנה בראובן ששידך בתו לשמעון והתנה עמו שיעניק לה בנדו' סך כו"כ וגם ח"ע לתת לחתן בתורת מתנה גמורה סך כו"כ ואח"כ מת האב והניח שתי בנות והחתן תובע הפסקא מראש ממון והשאר יחלוקו הבנות בשוה. והעלו הרבנים שהיו באותו הדור והרב משל"מ עמהם דאף שחייב עצמו האב בקנין ובמעכשיו אפ"ה כיון שמת האב אמדינן דעתיה דלא נתן לה אלא ע"ד להשיאה בחייו וכו' יעו"ש שהאריכו אך חולקים במתנה שנתן למשודך יעו"ש. ומ"מ כתבו דאם לא הגיע לבת בחלק ירושתה כשיעור מה שנתחייב לה אז תטול הפסקא משלם עכ"ד. ונראה דגם נד"ז יש ללמוד מדבריהם ז"ל דגם היכא שנתחייב ליתן לו לצורך נשואיו אמדינן דעתיה דודאי לא נתכוין ליתן לו אלא מחמת שאין לו כלום במה לפרנס עצמו ולישא אשה כדרך כל הארץ ועכשיו שמתה אשתו ומחויב לתת חלקו אדעתא דהכי לא נתחייב. וגם בנד"ז יש לחלק מה שחלקו הרבנים ז"ל שאם לא הגיע לו בירושה כשיעור הפסקא שיטול מהירושה כשיעור כל הפסקא באופן שיטול חלק ירושתו באמו ומה שיחסר לו מהפסקא יטול מהאמצע: לג שאלה הספריים יש להם לכ"א מכירים שאינם מגלחים אלא אצלו וגם בשמחה שיש למכירים יש הנאה לספר וקם אדם א' מאומנותו ורצה לישב ספר והולך ומפתה המכירים של האומנים הקודמים אם יש בזה איסור א"ל: תשובה נראה דאסור מהא דסו"ס רל"ז דזה בכלל עני המהפך בחררה ובא אחר וכו' נקרא רשע וכיון שהמכירים שלו הוא נשכר אצלם תמיד לגלח הו"ל ממש כמלמד שכתב מר"ן ז"ל וגם א' מהיחידים שדבריו נשמעים היה משתדל בעדו ואסרתי לו מהא דתנן מי שאינו מניח את העניים וכו' או שהוא מסייע את א' מהם ה"ז גוזל את העניים וכו' שכל דבר שזוכים בו מן ההפקר או שכירות ומסייע את אחר הוא גוזל את האחר שסוגר הדלת כנגדו: לד שאלה ראובן הביא שטר שחייב שמעון ללוי ואמר ששמעון שלחו לגבותו והאמינו לוי ופרע לו וקבל השטר וקרעו אח"כ בא שמעון ותובע ללוי כי אמר שראובן גנב לו השטר: תשובה בסי' ס"ו כתב לוה שפרע ללוקח וכו' דא"ל לא היה לך ליתן לו חוב עד שיראה לך שקנאו ממני כדין קניית שטר ע"כ. ולכאורה נראה שגם כאן הדין כן דא"ל לא היה לך לפרוע חובי עד שיראה לך שטר הרשאתי. אלא דק"ק מהא דכתב הסמ"ע סי' ע"ב ס"ג בשם המרדכי דאם ראובן לוה מעות משמעון על בגדי אשתו וכו' דאין האשה נאמנת וא"כ שגנבם לה דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן עי"ש. וא"כ נראה גם בנד"ז לא מחזקינן אינשי בגנבי ונימא שהוא עשאו שליח לגבותו ואע"פ שאלו היה רוצה היה אומר לו לאו בע"ד דידי את מ"מ אחר שכבר פרע אין למלוה עליו כלום. ויש לדמותו להא דאיתא בסי' קכ"ב ס"ד