משפטים ישרים קמה

ק"ח כתב דלא אמרי' ביה אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא יורשיו נשבעין וטורפין מהלקוחות ובס"ס פ"ד כתב דגם ביה אמרי' אין אדם מוריש שבועה. ונ' דגם שאלתנו בפלוגתא תליא דלמ"ד דלא אמרי' ביה אין אדם מוריש שבועה גם בחשוד טורף מהלקוחות בלא שבועה דהא אפילו מת אמרינן דיורשיו נשבעין שלא פקדנו וטורפין ולמ"ד דגם בה אמרי' אין אדם מוריש שבועה גם אם היה חשוד אינו יכול לטרוף מהלקוחות. והנה הסמ"ע מסקנתו בצ"ע ולפי שטתו נראה דיכול המוחזק לומר קים לי דגם בלקוחות אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו ולפ"ז גם בחשוד אינו יכול לטרוף מהלקוחות ולא דמי לפוגם שטרו מטעם שכתב הסמיע ס"ט יעו"ש דפוגם שטרו נזכרה בגמ' להדיא וכתב וז"ל דדוקא בזה קאמר אדם מוריש וכו' משום דסברא קלושה היא לו' מדפגם בעצמו וכו' משא"כ בעד א' או בלקוחות דצריך לישבע וכו' עכ"ל. ולפי"ז נראה דגם בעד א' מעיד שהשטר פרוע אם היה חשוד אינו גובה כן נראה לפי עניות דעתי: כז שאלה עדים שהעידו בכתב ופסלו עדותן ואח"כ העידו בפיהם אם עדות האחרונה עדות: תשובה כתב מור"ם סי' ל"ג סי"ב מיהו אם נפסק הדין כשהיה קרוב וכו' וכתב הש"ך דעיקר הטעם משום דעבוד איניש לאחזוקי דבוריה וכ"כ מהריב"ל ז"ל סי' ד' ס' ב' וז"ל דכיון שהעידו פעם א' שלא בפני בעל דבר עבידי לאחזוקי שקרייהו עכ"ל. וק' טובא דברי מור"ם אהדדי דבסי' כ"ח סי"ב כתב שלא כדברי מהריב"ל שכתב שחוזרין ומגידין ואם שנו הולכין וכו' ונ"ל לחלק דאם העדים ידעו שעדותן הא' לא הועילה וצריכין להעיד פעם ב' אז אמרינן דעבידי לאחזוקי דבורייהו שכן טבע האדם מתחמם וכועס על שלא נתקיימו דבריו אבל אם לא הרגישו העדים בזה והעידו שני עדיות בלא מתכוין דאז לא שייך לומר דעבידי לאחזוקי. ולזה כתב מור"ם הואיל ונפסק הדין בההיא דסי' ל"ג סי"ב וגם בבעה"ע איתא כמ"ש הש"ך וק"ק למה אלא ודאי נראה דשכנפסק הדין שלא כדבריהם מטעם דהם פסולין אז עבידי לאחזוקי דבורייהו כיון שראו שלא הועילו דבריהם אבל אם עדיין לא נפסק הדין והעידו וקודם שיפסק הדין נתרחק העד והעיד עדות אחרת כשר. וכן בההיא דמקבלין עדות שלא בפניו מיירי שלא נפסק הדין שאותה עדות אינה כלום ומהריב"ל מיירי בנפסק הדין שאותה עדות אינה כלום ויוצא לנו בנד"ז אם העידו בכתב אם קודם שנפסק הדין לפסול יוכלו להעיד אח"כ אם כבר נפסק הדין שאותה כתיבה אינה כלום אינם יכולים להעיד עוד. ונראה עוד דבכתבו עדותן ודאי עבידי לאחזוקי דבורייהו כיון שעשו מעשה וכתבו וזה דומה למ"ש מהרלב"ח בפסק הסמיכה בדיין שכתב פסק על נדון ששאלוהו פסול לאותו דין עיין במהריק"ש סי' ז' הסכים כן ע"ש: כח שאלה ראובן נשתתף עם שמעון אפילו מצב"ד והלך שמעון ונשתתף עם יהודה אפילו מצב"ד ועסק יהודה לבדו אך שמעון יושב בחנות עם ראובן שותפו הא' וחלקו הרווחים ובא ליהודה לדקדק חשבונו ודקדקו החשבון ונמצא שיהודה הרויח יותר והחזיר מידו לשמעון וראובן תובע שיתן לו מהריוח ההוא כמו שהתנו אפי' מצי"ב: תשובה דברי ראובן מהבל וכו' דלא התנה אלא מה שירויחו ע"י עצמם אבל ריוח זה שקבל שמעון מיהודה הו"ל כאלו ילדה לו פרתו או מעשה ידי אשתו ובניו וכיוצא שאינו נכלל כלל בזה ואף במציאה דוקא שמצאה הוא אבל לא ע"י זולתו וזה פשוט. ומעשה היה כזה אלא ששמעון הלך למקום אחר ונשא ונתן לבדו והרויח ובבואו דקדק חשבונו עם ראובן ונמצא שהרויח הוא יותר ודקדק חשבונו ג"כ עם יהודה ומצא שהרויח הוא יותר. המשל ראובן ויהודה כל אחד הרויח עשרה אוקיות שמעון הרויח מאה מתקאלים וכל א' רוצה להקדים עצמו לחלוק עמו ונסתפקנו היכי לידייני דייני דינא. לכאורה נראה שיחלוק תחלה עם ראובן השותף הא' ומה שישאר בידו יחלוק עם יהודה או כלך לדרך זו שיחלוק עם יהודה תחלה שהוא השות' האחרונה ומה שישאר בידו יחלוק עם ראובן אך הנראה יותר שיחלוק עם זה וזה ויתן לזה חמשים ולזה חמשים והוא ילך בפחי נפש וייגע לריק שכך התנה על עצמו והרי זה כמי שקבל על עצמו ליתן לראובן חצי מה שירויח וכן קבל ע"ע שיתן לשמעון חצי מה שירויח שפשוט הוא שאם הרויח מאה זהובים שיחלקנה להם וכאלו קע"ע שמה שירויח יתן מחציתו לראובן ומחציתו לשמעון: כט שאלה ראובן מכר קרקע שירש מיעקב לשמעון ולוי הוציא שטר על יעקב ובא לתבוע לראובן באומרו שיפרענו מהדמים שקבל מהקרקע של מורישו וראובן טוען לאו בע"ד דידי את והרי הקרקע לפניך והוא יתבעני אם תזכה בדינך מהו הדין: תשובה נראה שהדין עם ראובן שאין שעבוד לוי אלא על הקרקע והגע עצמך אם נאבד הקרקע לגמרי ששטפו נהר וכיוצא מי מצי לחזור על ראובן שיכול לומר לו לאו בע"ד דידי את והדבר מבואר בסי' קי"ז ס"ד יורש שמכר נכסי אביו ואין בע"ח יכול לטרוף מהלקו' כגון שמכרם לגוים יש מי שאומר שגובה מהדמים שביד היתו' וי"א שאינו גובה עכ"ל. הרי לך דע"כ לא פליגי אלא באם אינו יכול לטרוף מהלקוחות ומשום מזיק שעבודו של חבירו הא לא"ה אליבא דכ"ע אינו גובה כיון שיכול לטרוף מהלקוחות כיון שלא עשה המוכר מאומה ולא הזיקו: שאלה בזמן הבלשת לתפ"ץ נאבדו כמה שטרות ובאים בעליהם לסופר שכתבם לכתוב להם אחר יכול או אינו יכול: תשובה כתב מהרי"ק והביאו בהג"ה סו"ס מ"א מי שהיו שטרותיו בעיר שכבשה כרכום מסתמא הם בחזקת אבודים וכותבין לו שטר אחר ואפי' הלוה עומד ומוחה אין משגיחין בו: איברא דיש לדקדק טובא היאך אפשר להאמינו ודלמא נפרע ונקרע קודם הכרכום או אחריו ואיך בדיבורו הקל נאמין אותו וא"כ הוא לא שבקת חיי לכל בריה אבל הנראה פשוט דהכא עסקינן שהלוה מודה שעדיין לא נפרע אלא שאומר שמא עדיין אצלו ויהיו עליו ב' שטרות ודבר הלמד מענינו הוא מכל הסימן דאיירי בזה כמ"ש מי שבלה שטר חובו והוא הולך להמחק מעמיד עליו וכו' וסיים אא"כ יש עליו עדים שנשרף וכו' דכולהו איירי כשאין שם טענת פרעון רק טענת נפל השטרות וכן הכא איירי שהלוה מודה שלא נפרע אלא שטוען שמא הוא קיים ולזה אמר דמסתמא בחזקת אבודים והו"ל כעדים מעידים שנשרף וזה מדוקדק מאומרו ואפילו עומד הלוה ומוחה אין משגיחין בו דמשמע מוחה שלא יכתבו השטר לא שטוען פרוע דאם איתא שטוען פרוע עדיפא הי"ל חדוש גדול כזה שאפילו הלוה טוען פרוע אין משגיחין בו וכן נראה להדיא באה"ע סי' ס"ו ס"ג הג"ה עי"ש וכן מוכח הלשון בחזקת אבודים ר"ל ולא קיימים. וכן מוכח בהדיא מלשון מהרי"ק ש' קי"ו וז"ל ש"מ דהיכא דנאבד בעדים או שהלוה מודה שאין יכול למחות וכו' עכ"ל