משפטים ישרים קמד

שלא למחות בשום הולך לא"י ממילא גם לאשה כופין דהא הרב תלה זה בזה דאי איכא סכנה אסור לסכן בעצמו ר"ל וכיון דאסור אין כופין האשה לעשות איסור ממילא דהיכא דאין איסור כופין לעלות עמו הלכך נראה דכל היכא דההולך הוא אמיד בנכסי שיכול לשכור זטאטי"ן באופן שיהיה בטוח כופין לעלות: איברא דאכתי י"ל נהי דמן הדין כופין לעלות מ"מ מצד השבועה שנשבע לה שלא יוציאנה ממ"ז למ"א נכלל גם א"י ואע"ג דקי"ל דאין נשבעין לבטל המצות בכולל חיילא שבועה גם על המצוה ובאה"ע סי' ע"א סקט"ו כ' וז"ל אבל לא נשבע בפי' רק שנשבע שלא יוציאנה ממקומה יוכל להוציאה לא"י הרב גאלאנטי סי' ע"ד כה"ג דצ"ח וקשה כדקי"ל בטיו"ד סי' רל"ח וביו"ד סי' תכ"ה אמר שבו' שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה וכו' עכ"ל וכ"כ הריב"ש על מי שנשבע שלא ישא א"א על אשתו ולא היו לו בנים אעפ"י שמחויב לישא אשה לפרות ולרבות מגו דחיילא שבועה על הנשים שאינן בני בנים חיילא ג"כ על בת בנים והיכי קאמר דאם נשבע סתם יוכל להוציאה דהא שבועה חיילא בכולל. ונראה ליישב דשאני הכא כיון דדין ערוך הוא דכופין לצאת לא"י אף שנשבע סתם שלא יוציאנה לשום מקום מ"מ יציאה שמפורשת במשנה וגמרא ובודאי לא כיון עליה מחויב לעלות לא"י א"כ כשנשבע שלא יוציאנה הוי נשבע לבטל המצוה משא"כ במצה שאינו מחויב מעכשיו עד שיגיע ליל פסח חיילא שבועה בכולל. ועי"ל דיציאה כיון ששניהם מחויבים בה הבעל ואשתו אמרי' דודאי לא כיון על יציאה שגם היא חייבת בה ואמרינן דלא כיון אלא על יציאה שאין לה בה שום תועלת אבל מילתא שחייבת ג"כ היא לא כוון אליה ולזה כתב מהר"מ גאלאנטי זלה"ה דאין יציאה זו בכלל השבועה וכיון שכתב הר"מ ז"ל ובעל כנה"ג מסכים עמו הכי נקטינן ומ"מ לחומר השבועה אומרים לו שיעשה התרה: שבתי וראיתי דאע"ג דמצד השבועה יש לפוטרו מ"מ מצד החיוב שח"ע שלא יוציאנה ואם יוציאנה מחויב ל"ל ויוציאנה בג"כ נראה שחייב דלא אמרו אלא בשבו' דלא חיילא על דבר מצוה אבל חיוב ודאי חייל על דבר מצוה שאם חי"ע שאם אכל מצה בליל פסח יפרע כו"ך לפ' ודאי חייל ומחויב לפרוע הסך ההוא ויקיים המצוה. ועוד נראה דהשבועה שלא יוציאנה אינה כלל שבועה לבטל המצוה דאינו מושבע על אחר אלא על עצמו וא"כ השבועה דלא יוציאנה אינה כלל לבטל המצוה ולזה אם נשבע שלא יוציאנה לא"י חיילא אבל אם נשבע סתם ס"ל למהר"ם גאלנטי דלא כוון על א"י והוא דבר שאין לו ראיה: כד שאלה ראובן מכר לשמעון סחורה ונגמר הענין ונתחייב שמעון לראובן בשטר בסך דמי המקח ושוב חזר בו שמעון מהמקח יכול לחזור או לא: תשובה לכאורה נראה דלא עדיף חיוב השטר מאלו נתן דמים ממש ואם נתן דמים ולא משך יכול לחזור בו כמי שפרע ויצטרך להחזיר לו מעותיו והכא נמי יכול לחזור בו ויחזיר לו שטרו. אך כד דייקינן שפיר נראה דלא דמי דהנותן דמים כיון שלא משך ודאי נתן אדעתא שימשוך הו"ל כנותן על תנאי כיון שאין חיוב על גוף האדם אבל המחייב עצמו בשטר בלי שום תנאי חייב לגמרי שהוא כאומר לו הריני מחייב עצמי מעכשו כשתביא לי הסחורה פ' וכיון שהביאה לו חל החיוב ולא יוכל לחזור. וראיה קצת מהא דאיתא בסי' ס' ס"ו דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אדם מתחייב בדבר שלב"ל וכי היכי דמתחייב בדבר שלב"ל ה"נ מתחייב בעד דבר שלב"ל וה"נ י"ל דמתחייב בעד דבר שלא משך. ויש להביא ראיה לזה מהא דקי"ל בבכור סי' ש"ה ס"ד כתב לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים בשביל פדיון בנו חייב ליתנם לו ובנו אינו פדוי ע"כ. ובגמ' דמד"ת בנו פדוי לכשיתן ומ"ט אמרו אינו פדוי שמא יאמרו פודין בשטרות ע"כ וק"ק סו"ס למה חייב ליתנם לו היל"ל שיחזיר לו השטר ובנו אינו פדוי דהא לא נתחייב בשטר אלא בשביל הפדיון ולמה ישאר החיוב ומוכרח לומר דעכ"פ כיון שחייב עצמו וגופו כבר הוא מחויב ומד"ת מחויב ליתן ובנו פדוי לכשיתן ולא מצי לחזור בו ולומר לא אפדה ממך כ"א מכהן אחר כיון שכבר נתחייב לזה שיכול הכהן לומר אנא הא קאימנא מן המעות שנתחייבת לי ואני אפדה בנך ואם לא תרצה לפדות ממני מה אעשה לך אלא שמדרבנן החיוב לא יכלו להפקיעו כיון שהוא מחויב בדין אך הפדיה אמרו שאינו פדוי מטעם שלא יאמרו וכו' ומשם יש ללמוד לנ"ד דכיון שנתחייב בשטר בעד איזה דבר אף שאותו יכול לחזור מ"מ המתחייב לא יוכל לחזור: ומ"כ שהרב המבי"ט נשאל בכיוצא בזה ראובן שקנה צמר משמעון ונתחייב לו סך מה בעד הצמר ואח"כ חזר בו שמעון בעל הצמר ופסק הרב ז"ל דאינו יכול לחזור דהוו חליפין. וגם מ"כ שחכמי דורו חלקו עליו והשיב על דבריהם וגם אני תמהתי עליו בתשו' מ"מ נראה דאף לחולקים עליו ז"ל היינו שיכול בעל הצמר לחזור בו ולהחזיר לו שטרו אבל המתחייב אינו יכול לחזור וכמ"ש: כה שאלה קי"ל המחליף זה עם זה כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו אם אותו שזכה לא זכה בפועל רק ע"י קנין סודר כגון שמעון ולוי החליפו חמור בפרה ונטל ק"ס שמעון וזיכה החמור שלו ללוי אם נקנית הפרה של לוי לשמעון או לא או כה"ג קרקע בקרקע ג"כ אם מהני: תשובה נראה פשוט דלא קנה אלא דוקא אם זכה בפועל כגון במשיכה או בהגבהה או קרקע בחזקה וכן לשון המפ' והפוס' כיון שמשך וכן בפי' הרמב"ם ורש"י ורב"ע על לשון המשנה כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה פירשו כלם שמשך וכן נראה דהא עיקר קנין החליפין ילפי' מדכתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו דהיינו זכייה בפועל ולא בזכיה שזוכה א' מצד הדין וכן נראה ג"כ מסי' קנ"ז ס"ב דבקנין בעינן קנו מיד שניהם ובחזקה סגי בא' עי"ש והתם בחלוף הוי כמו חליפין: כו שאלה החשוד שהוציא שטר ורוצה לטרוף מהלקוחות אם דינם כיתו' כדאיתא סי' צ"ב סי"ב תשובה דין זה של יתומים הנה לכאורה ק"ק מאי שנא מהא דכתב ס"ט דהחשוד שפוגם שטרו דכיון ששטר מקוים בידו גובה בלא שבועה ותירץ הסמ"ע דביתומים הקילו והרחבת דבריו הוא דכיון דק"ל דביתו' מן היתו' כיון שא"א ליתומי המלוה לישבע השבועה שהיתה מוטלת על אביהם שהוא ברי שלא נפרע אמרו אין אדם מוריש שבועה לבניו וה"נ בזה שהוא חשוד וא"א לישבע ברי הו"ל כאלו מת לוה בחיי מלוה דמה לי מת מה לי אינו יכול לישבע משא"כ בפוגם שטרו וכ"כ הט"ז ז"ל, והנה בבא לטרוף מהלקוחות שהיה צריך שבועה ומת כתב מר"ן ז"ל שני דעות בס"ס