משפטים ישרים קמג

יותר מן הדמים ולא מצי למימר מה הפסדתיך לא אתן לך כ"א הדמים כיון שלא נתן זה הדמים כ"א בעד הריוח של סחורה משתעבד בסחורה עצמה ועוד שבכמה שטרי עיסקא אנו כותבין ונכנס פ' ערב בקרן וריוח וא"כ לפ"ז גם בנ"ד שאומר לו תן מעותיך בדבר פ' ואני קונה אותו בכו"כ ריוח הו"ל ערב גם על הריוח שלא נתן מעותיו כ"א בעד הריוח: ועוד בלא"ה נמי אדמדמית לערב בשעת מתן מעות שאין עושה הערב שום פעולה ולכך לא נשתעבד אלא למעות כלך לדרך זו ול"ד אלא לפועל סי' של"ג ס"ב השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא שם מה שיביא נותן לו שכרו משלם וכתב הסמ"ע משם או"ה משום דלא שכרו ליום שלם אלא לדבר פרטי והרי עשה שליחותו ומדכתב שכרו משלם משמע כל שפסק עמו אפילו יותר משכרו ושם בס"ג כתב שכרו להביא תפוחים לחולה והלך והביא ומצאו שמת לא יאמר לו טול וכו' אלא נותן לו כל שכרו וכן כל כיוצא בזה. וכתב שם הב"י וכתבו התוס' שכרוהו בשביל החולה יותר ממה שהיה ראוי לשוכרו דהכי משמע לשון נותן לו כל שכרו וצ"ל דמיירי כגון דליכא למימר משטה הייתי בך שהוא מפסיד במ"א כיוצא בזה עכ"ל. וא"כ בנ"ד נמי אעפ"י שלא הלך הוא עצמו הא קי"ל שלוחו של אדם כמותו ואעפ"י שהוא דבר שאינו ברשותו משתעבד לשלם לו כל הריוח עמו דהו"ל כאלו שכר גופו לדבר זה וא"כ יצא לנו הדין א' דאם באמר לאומן עשה דבר פ' ואקחנו ממך חייב לשלם כל מה שפסק עמו אפילו יותר משכרו דהו"ל כשוכר את הפועל יותר משכרו ויש לו הפסד ממ"א דחייב ליתן לו כל מה שפסק עמו והיה נראה לכאורה לחלק דאין זה פועל ממש כיון שלא שכרו אותו בסך קצוב כדרך הסוחרים רק שיתנו לו כו"כ למאה אך לכי דייקת אינו חילוק כיון ששלחוהו אדעתא דהכי הו"ל פועל גמור: כא שאלה שנים שמכרו כא' כלי א' או שני כלים ונמצא מום המבטל מקח מי הוו ערבים זה לזה: תשובה בש"ע סי' ע"ז שנים שלוו כא' או שלקחו מקח א' או שקבלו פקדון ביחד ונראה דנד"ז לכל חד מנייהו מדמינן או כי היכי דלקחו מקח א' ערבים כן במכרו כא' או נדמי אותה ללוו כא' דכיון שנמצא מום במקח חזרו זוזי הלואה גבייהו או פקדון ואע"ג די"ל דדוקא לוו או לקחו דמעיקרא נחתי לחיוב שיתחייבו לפרוע אבל המוכרים מכיון שמכרו נסתלקו ולא אסיקו אדעתייהו שיחזרו במום מ"מ נראה דגם המוכרים כא' נחתי לחיוב אחריות ומומין ועכ"פ כשעשו הדבר כא' דעתם הי' שהם כא' ועל כן נעשו ערבים זל"ז: כב שאלה ע"ע המנהג שבתוך שנה לא יחלוקו: תשובה אמת כי התקנה ההיא לא פשטה בינינו וגם בפאס לא הסכימו אליה החכמים הא' כי לא עשו אותה תקנה כ"א פסק בעלמא אלא שהח"ש נר"ו תמיד מחזיק בה ודעתי הקצרה נוטה לדבריו אך לא בכל גוונא אלא באופן שנבאר והוא כי ידוע תקנת חכמי קאסטילייא בנשואין יש בהם דברים תמוהים וקשים כחומץ לשינים הא' מה שתקנו שאם מתה האשה שיחלוק הבעל כל נכסיו עם יורשי האשה והוא דבר תמוה למה יחלוק נכסי עצמו עם יורשי האשה והוא מן התורה צריך ליירש אשתו ועכשיו יורשין אותו בחייו בשלמא תקנת טוליטולא מיוסדת על אדני פז כדי שלא יהיה שורו טבוח לעיניו כי האב שהעניק נדוניא לא יטלוה אחרים כולה אך יתנו לו קצת ממנה לפכח צערו ואף בזה שמרו דין התורה שהבעל יורש את אשתו ונתנו לבעל חצי הנדוניא אך נכסי עצמו של הבעל אינם נכנסים כלל בחלוקה שאין שום טעם וריח ליטול יורשי האשה נכסי הבעל. ב' מה שתיקנו שאם מת הבעל שתטול האשה מחצית הנכסים אפילו היה עודף על כתובתה הרבה הוא תמוה כי למה יהיה כן והוא נתחייב לה מאה והיא נוטלת ח"י אלף זה דבר שאין לו טעם וי"א שיש טעם דא"כ אם היו מועטים נוטלת מחצית ומפסדת ואין בזה ריח ולא טעם דזה שנשכר אינו מפסיד וה"ז כמי שגזלו ראובן וגוזל שמעון. ג' לפעמים יש בה עלבון גדול לאשה כגון אם היתה נדו' מרובה שיטלו יורשי הבעל מחצית נדוניתה והוא תימה שהיא צריכה ליטול מנכסיו כתובתה ועכשיו נותנת נכסיה. ויש עלבון יותר מזה כגון אם היו חובות של הבעל שיפרעו מנדו'. אשר על כן אני הקטן אומר שאם היו חכמי הדור מסכימים שיבטלו כל תקנות אלו ויחזירו הדבר לתקנת טוליטולא אשר היא מנוקה ומשופה מכל ערעור ומכל עלבון אלא דהשתא מיהא נ"ל שיפה תיקן אך נ"ל דהיינו במקום שיש ערעור על תקנת קאסטילייא כגון אם מתה האשה דאז ודאי כל כמה דמצינא לאוקמי הנכסים בחזקת הבעל מעמידין או היכא שמת הבעל ונכסיו מרובין עד שהמחצית עודף על כתובתה אך היכא שהלואי ואולי יספיקו חצי הנכסים לפרעון כתובתה אז אין חילוק בין תוך שנה לאחר שנה ולא כמו שפסק החכם הפוסק שתוך שנה לא תטול כ"א נדונייתה והוא תימא למה תגרע זו שלא ליטול כתובתה. כללא דמילתא מסכים אני לדברי החכם הפוסק כל היכא שיש עלבון ותמיהא בתקנת קאסטילייא: כג שאלה על ענין התנאי שלא יוציאנה ממ"ז למ"א אם יכול לא"י ת"ו: תשובה נראה פשוט שאף שכתב מרן בשולחנו סי' ע"ה דהאידנא אין כופין מסוף המערב עד נא אמון ומנא אמון ולמעלה כופין כיון דליכא סכנה נראה פשוט דהכל לפי הזמן ואם ישתנה הזמן ולא יהיה סכנה פשיטא שחוזרין לדין המשנה והש"ס ולכן נראה שהרב דבר במקום שהיא סכנה אבל במקום שאין סכנה לא דבר ואף שגבולות חלק הרב בעולמו לאו חקה חקק גזירה גזר נגד דין המשנה והש"ס רק דבר לפי זמנו ולפי מקומו ולכן נראה לפי העדות הנז' דכל שיתיר פס ידו להרבות מוהר ומתן למבטיחים הדרכים שקורין להם זטאטי"ן לא יארע לו שום נזק וגם העידו שסכנת נפשות ליתא בדרכים ההם רק סכנת ממון וסכנת ממון עצמה סרה ע"י המתן נראה דאף בזמן הזה כופין אפילו מסוף המערב וזה נראה מדוקדק מדברי הרב דכל שאין סכנת נפשות כופין שהרי בתשו' הרשב"ץ שהביא הב"י מקור דין זה כתב וז"ל דהא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה דאי איכא סכנה אסור לסכן עצמו וכו' עכ"ל הרב. וכפי' דברי הרב ז"ל תיקשי לן קושיא עצומה איך העלימו עיניהם כל חכמי הדורות מלמחות בכל ההולכים לארץ ישראל וגם כמה חכמים גדולים תמיד הולכים לשם ואדרבא אנו מחזיקים ידיהם באגרות בהלצות ומליצות ואם היה אסור כמ"ש הרב ז"ל שאסור לסכן בעצמו איך לא מיחה בשום הולך לארץ ישראל וכל החכמים שהולכים איך לא חששו לעצמם מאיסור וקי"ל דחמירא סכנתא מאיסורא אלא ודאי ס"ל א' מב' דברים או שלא אסר הרב אלא במקום סכנת נפשות וקים להו דהאידנא ליכא סכנת נפשות ואת"ל דאפילו סכנת ממון אסור לסכן בעצמו קים להו דע"י המתן מסתלקת הסכנה. ואחר שראינו שפשט המנהג