משפטים ישרים קמ

בע"ח גובה עכ"ל. וכתב הטור וז"ל משום דכשמת ראובן הנותן אותו כח ששייר לעצמו בקרקע זכה בו הבן כיון שלא הי"ל בן אחר וכשבא בע"ח לטורפה אף שנתבטלה המתנה מכח אותו תנאי מ"מ חזרה להבן דהשיור ששייר לעצמו יורשו הבן עכ"ל. מוכח מדבריו ז"ל דאף שהטיל תנאי עכ"פ בע"ח יבוא לטרוף וכשיבוא לטרוף תתבטל המתנה ודוקא בחיי האב אז כשיבוא בע"ח לטרוף תתבטל המתנה ותחזור לאביו ממילא נראה לנ"ד ג"כ התנאים אלו בטלים דכשיבוא בע"ח לטרוף תתבטל המתנה ותחזור לאחים והאחים אין בידם מתנה אלא ע"ת שיתנו לאחיהם ע"מ וכו' וכיון שלא יוכלו לקיים המתנה הנז' על התנאי הנז' לא נתקיימה גם מתנתם וחוזר הכל לירושה וכיון שעכ"פ שייר לעצמו כח הנה אותו הכח ששייר לעצמו יורש אותו הבן שדחהו מהמתנה ועדיין צ"ע די"ל דהכא שאני שיוכלו האחין לטעון דהתנאי שהתנה עלינו הוא שנתן לו לעצמו מה שצריך לו וכאלו התנה ע"מ שתעשו כל צרכיו מלבד בע"ח וכיון שנתן לו לצרכו המתנה קיימת בידינו ולא יטול בע"ח וזה נ"ל עיקר: טז שאלה שני שותפין שרוצה א' ליפרד מחבירו ולעסוק לבדו ולסוף הזמן יבואו לחשבון: תשובה רגילין לדון כי רשאין כל אחד ליפרד ואעפ"י שכתב בסי' קנ"ט סט"ו השותפין שהתנו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע וכו' זהו ברוצה ליפרד לגמרי ומטעם דמזלא דבי תרי עדיף אבל בנד"ז דכל א' מרויח לחבירו ש"ד ואע"ג דעכ"פ בהיות שניהם איש את רעהו יותר ממי שיהיה לבדו מ"מ אינו משועבד שלא שעבד גופו אלא ממונו והממון דוקא משתעבד ולא הגוף ותדע שהרי כתב מרן שאם כלה ממון השותפות יכולין לחלוק: ומזה יש לדון ששותפין שנשתתפו והטילו או"א לכ"א בקש"מ בדל"כ ולא היתה שם שב"ח בשית"ך אף שקבעו זמן יכולין ליפרד לגמרי בתוך זמן השותפות כיון שלא הטילו ממון לבי"ה שאין גופם משתעבד וכמ"ש סי' הנז' ס"ג ומ"מ אף שהטילו ממון לבי"ה אם אומר אחד אטול העסק ואתעסק ולסוף הכל יכנס לחשבון יכול על זה וכן רגילין לדון מעשים בכ"י: איברא דיש לדקדק שהרי כתב שם ואין אחר יכול ליטול מן הקרן ע"ס הזמן וא"ת שיכולין ליפרד יאמר איני מאמינך שמא תטול מהקרן שלך י"ל דעל זה ודאי יש תקנה שירד עמו לחשבון בכ"ח ויראה לו שהקרן קיים ולא נטלו לצרכו: נ"ב אי לא מסתפינא אמינא אחרי אלף מחילות מעפר וכו' מה יענה הרב זלה"ה שאם אינו רוצה לירד עמו לחשבון אלא ע"ס הזמן או אם אינו מאמינו אפי' לשעה וצ"ע: יז שאלה ראובן היה ממוש' בידו מחצית הבית מאת שמעון והמחצית האחר של לוי ורצה למשכנו אצל יהודה וטוען ראובן שהוא מצרן והוא ימשכן: תשובה לכאורה נראה דמשכו' שכירות בפחות היא ובשכי' רגילין אנו לדון שיש לשותף במקום דין מצרנות דהיינו שאחד מן השות' המשכיר בית שלו לאחר דשותף מסלקו ואפי' בשני בתים בחצר רגילין לדון דין מצרנות דהיינו שבעל הבית הא' מסלק השוכר בית שאצלו וכמ"ש מרן שנים ששכרו שדה בשותפות וא"כ ה"נ כיון שהמחצית בידו ממושכן ורוצה בעל המחצית האחר למשכנו ביד הזולת יכול לסלקו ולומר אני אלוה לך. אכן כד דייקינן שפיר לא דמי משכונא לשכירה כמ"ש מרן בסנ"ח אם בתחי' המשכו' בא המצרן לערער ולומר אני אלוה לך כי שמא וכו' כי יאמר בעל השדה זה נוח לי וכו' הרי דאע"ג דנותן טעם לדבריו כי שמא מערים לדחותו אין שומעין לו מטעם שיאמר זה נוח לי וזה קשה מכ"ש בלא טעם אם אומר אני אלוה לך בכח המצרנות שאינו זוכה מטעם זה עצמו שזה נוח לי וכו' ואע"ג דבנ"ד הוא שותף לא מהני דכל היכא שאנו דוחין המצרנות מכח נזק שיש למוכר אין חילוק בין שותף למצרן כמו מוכר בהמתנה וכגון הנהו כולהו דסעיף מ"ב מוכר שדה רע וכו' וכגון ההיא דסכ"ד דמחליף דטעמא דידהו משום שיש נזק למוכר לית בהו דינא דבמצ' ואפי' בשותף דאין טעם לחלק ודוקא היכא שאין המצ' מכח קלישות כחו דהמצרן אמרינן לפעמים אם הוא שותף מסלק וזה פשוט: יח שאלה ראובן ושמעון היו שותפים והעליל השר על שמעון שהוא קנה חלי של כסף גנוב מבית המלך וע"י כך הפסיד סך אם חייב ראובן לתת חלקו בהפסד או לא וגם יורה המורה אם הלוקח הוי כב"ך של המלוה ונפרע בלא שבועה אם לאו: תשובה דבר ברור הוא דנד"ז הוא עצמו נדון שהביא הרב בהג"ה קע"ו סי"ב דנד"ז פשיטא דעלילה היא ואה"נ ודאי אם בא בזמן השות' פשיטא דעל שניהם ליהדר כיון שבאה מחמת השות' ולא מחמת עצמו של המת"ע כאלו באה מחמת המת"ע. המשל העלילו עליו שקנה גניבה והוא לא קנה כלל ולא עשה שום דבר שיהיה לו סרך עם העלילה או שקלל גוי וכיוצא בזה ודאי אף בזמן השות' פטור ויש עלילה שאפילו אחר זמן השות' חייב כגון שעשו דבר דשכיח בו עלילה כגון שקנו גניבה דאז ודאי אפילו חלקו ובאה עלילה ההפסד ג"כ לאמצע כמ"ש בהג"ה סעיף הנז' באופן דלכי דייקת ג' מיני עלילות הן יש שחייב אפילו חלקו והיינו שקנה גניבה ויש שפטור אפי' עדיין לא חלקו כגון שלא עשה שום דבר שיהיה לו סרך עם העלילה ויש שחייב אם לא חלקו ופטור אם חלקו כגון שעשו לגוי דבר שדרך לעשותו והעליל על א' מהם כיון שעדיין שות' הו"ל בכלל הפסד כך כתב מהריק"ש ז"ל ס"ס מ"ח עי"ש. ונדון זה אינו לא מן המין הא' ולא מן המין השני ואינו אלא מן המין האחרון והוא נדון הרב בהג"ה שאמר שהעלילה באה מחמת השות' שמחמת הקנין שקנה החלי של כסף באה העלילה אלא דס"ס עלילה היא והו"ל כהפסד מחודש לשטתו ומזלו גרם. ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דכתב מרן סי' קל"א ס"ז שמעון יצא ערב לכותי וכו' אנסו שלא כדין וכו'. ובאמת דלכאורה הך דינא קשיא רישא לסיפא דברישא כתב שהשיבו הוצרכתי לפרוע כיון שלא הנחת אצלי שטר פרעון והנחת השטר ר"ל שלא עשית א' משתים או היה לך להניח שובר או לקחת השטר משמע שאם הניח אצלו שטר הפרעון או לא הניח השטר חוב ביד הגוי פטור אף אם העליל הגוי על הערב ומסיפא משמע דאפילו אנסו שלא כדין ומשכחת לה דאפילו היה בידו השטר פרעון והעליל עליו ופרעו חייב הלוה ובנקל יש ליישב דברישא מעשה שהיה כך היה וכך היו טענות הבע"ד דהלוה אמר לו כבר פרעתי והערב מצא טענה גלויה ופשוטה שלא הנחת בידי השטר פרעון ולא הוזקק לטעון אפי' אם היה אונס אותי חייב אתה לפדותי אחר שהיה יודע בעצמו שלא אנסו טען האמת ואחר שהיה נצול בטענה זו לא הוזקק להאריך אפילו אם היה אונס אותי אלא שהרא"ש ז"ל בתשובותיו לקבוע הלכה הרחיב הדבר דאפילו אנסו שלא כדין דהיינו הניח השטר פרעון ואפ"ה אנסו חייב