משפטים ישרים קלז

יהודה תובע לראובן מעותיו כיון שהמשכון באיסור ואסור לאכול פירות יחזיר לו מעותיו וגם הפריז על המדה לתבוע גם מה שנשאר לו מהפירות וראובן השיב שאמת שצריך להחזיר לו מעותיו אך ינכה מהם כל הפירות שאכל ממנו מיום הודאת השטר כי כלם רבית קצוצה. והנה היכא שאירע בכיוצא בזה ששמעון הלוקח הרחיק נדוד ועמד ראובן המוכר ומשכן אותו קרקע ביד יהודה לחושבו יהודה שהוא שלו ויהודה היה אוכל פירות הקרקע כמה שנים ואח"כ בא שמעון הלוקח והוציא קרקע שלו מיד יהודה בזה כתב מור"ם בסוס"י עק"ב וז"ל מי שמשכן בית שאינו שלו ובא בעה"ב והוציא הבית שלו מיד המלוה והוצרך לתת שכר לבע"ה צריך להחזיר מעותיו למלוה גם השכר שהוצרך ליתן עכ"ל והוא מתשו' הרשב"א והחדוש בזה הוא דלא תימא כיון דהלואה היא הו"ל כרבית מה שיתן הלוה למלוה השכר שהוצרך ליתן המלוה לאחרים ויש לתמוה שהרשב"א ז"ל מאריה דהאי דינא כתב שצריך להתיישב בדבר והרב עשה ממנו הלכה ברורה. ואני הקטן מצאתי בתשו' הרשב"א סי' קל"ד הנדפסות מחדש על מעשה שהיה שראובן שעבד בית שלו ביד שמעון והלך שמעון ומשכנה ביד לוי ופסק הרב שהמשכון בטילה וצריך לוי ליתן שכר לראובן ושוב נסתפק השואל אם מה שיתן לוי יחזור על שמעון והשיב וז"ל ולענין אם יכול לוי לחזור על שמעון במה שנתן משכי' הבתים אם יש בזה משום רבית: תשובה ודאי יש בו משום רבית דכל עיקר הלואה אפילו קנו מידו ואפילו יש לו קרקע אסור וכי מותר ללות סאה בסאה כשיש לו קרקע וא"נ קנו מידו וכו' התם הלואה הכא זביני וכו' עכ"ל. הרי היפך התשובה שהעתיק מור"ם וברור שלא ראה הרב תשובה זו שאלו ראה אותה לא היה פוסק כאותה תשובה האחרת שאחר שבתשובה א' כתב שצריך להתיישב בדבר אפשר הוא עצמו נתיישב בדבר ופסק לאיסור ומ"מ אפילו לפי תשובה זו שהעתיק מור"ם פשוט הוא דדוקא אם כבר אכל המלוה הפירות והוציאם מידו בעל הקרקע אז מחויב הלוה לפרוע למלוה מה שהוציא מידו אבל אם עדיין לא אכל הפירות ועדיין הם אצל השוכר פשיטא שאין להוציא מיד השוכר ולתתם למלוה אבל בעל הקרקע יטול שכירותו והמלוה אבדו מעותיו וזה ברור מכמה טעמי א' כיון שהרשב"א גופיה צריך להתיישב בדבר אין מאכילין איסור למלוה מספק וכ"ש אחר שנגלית לנו תשובת הרשב"א המנגדת שאין לסמוך להוציא ממון וכן מוכיחים דברי רמ"א שכתב גם השכר שהוצרך ליתן משמע דוקא אם כבר קבל השכר והוצרך להחזירו מחייבין ללוה לפרוע למלוה מה שנתן מתחת ידו אבל לא נתן לא יתן וכן אנו דנין מעשים בכל יום וזה באם המלוה הוא שהיה אוכל פירות אבל אם בעל הקרקע לא זזה מידו הקרקע שלו והלוה משכן מה שאינו שלו ונותן פירות מידו ליד המלוה הו"ל רבית קצוצה וכל מה שנתן מנכין לו מן הקרן שלו. וכן מצאתי בפסק שאלה ל"א כתובה בס' הפסקים למהרח"ט ז"ל וז"ל בקיצור ראובן לקח מיד אל' שמעון מנכסי יתומיה סך מעות במשכון ושכירות והעמיד ראובן ללוי שוכר ויהי כי ארכו הימים וימצא שהחצר הנז' היתה ממושכ' כולה ביד יהודה מקודם משכו' היתו' זמן רב ויהודה היה אוכל פירות ובכן טוען לוי השוכר כי מאחר שעיקר חיובו וכו' והטוענים על האל' ויתומיה מכח שכתוב הן ישתמש וכו' והשיב שטענתם בטילה והאריך וחתו' כמהר"ש הצרפתי ז"ל: וסמוך לזה נמצא כתוב נוראות נפלאתי דהדבר פשוט וברור שאין כאן פירות כלל ומאחר שאין לו קרקע כי הוא ממוש' מקודם מה פירות יוציא וסותר הקודם בכי האי יוליד סותר הנמשך ואין השוכר חייב לפרוע שכירות כלל דיעמיד המשכיר המשכו' בידו ויפרע לו השכי' ואחר שא"א להמשכיר להעמיד המשכו' ביד השוכר לפי שממוש' אין כאן שכר כלל דאין על מה שתחול השכי' והו"ל רבית קצוצה ואף אם תפס מפקינן מיני' ע"כ שלא בטובתו בענין שאין זו צריכה לפנים וכ"ש לפני ולפנים ואין חולק בזה וחתום כמהר"ח אלמושנינו ז"ל וס"ל נמ"כ ראה ראיתי דאפילו במשכו' ודאית יש לפקפק במנהג זה דהוי הערמת רבית גלויה וכ"ש בנ"ד שהמשכו' בטילה מעיקרא ושכר מעות הוא נוטל כמו שנודע שעסק המלוה הוא עם הלוה וממנו נוטל השכי'. ונד"ז דומה למ"ש מר"ן סי' קס"ד הלוהו על שדהו וא"ל אם אתה נותן לי מכאן ועד ג"ש בענין שאין המקח קיים לא יאכל פירות ואם אכל הוי ר"ק ה"נ כיון שהמשכו' בטילה אין לו קרקע על מה יחול השכירות ושכר מעות הוא נוטל ואפילו נתחייב השוכר בקנין וקנין בטעות הוא וחוזר ומחי' בטעות וכו' דאי הוה ידע וכו' וכ"ש בנד"ז שיש בו נדנוד עבירה דודאי אי הוה ידע לא הוה מחיל וחתו' מהר"ח טולידאנו ז"ל ומהר"א ן' לבאז ומהר"י בהתית ז"ל: וס"ל נמ"כ ראה ראינו את כל הרשום בכתב אמת וכו' עד ובזה לא נשאר לאל' וב"כ קרקע על מה שיעמדו והוו להו זוזי בתו' הלואה אצל ראובן ופטור מהשבועה שהוא ר"ק וחתו' חכמי סל"א מהר"ם הכהן ומהר"י צבע ומהר"י ביבאס הרי חבל נביאים מסכימים בכה"ג הוי ר"ק ואפי' תפס מפקינן מיניה וסברא גדולה היא דכיון דאין כאן ריח קרקע שהקרקע ביד בעליו וזה עשה משכו' באויר כממשכן אויר בעלמא והלוה נותן פירות ע"י שוכר של שקר, אין לך ר"ק גדולה מזו ולכן בנד"ז הד"א שכל מה שאכל המלוה הוי רבית ומנכין לו מחובו ויפרע השאר ומורי הוראה יגל דעתם בזה לדעת מה יעשה ישראל כי היא מילתא דשכיחא ואיסור רבית החמור ולראיה ח"פ וקים: ד שאלה ראובן מחזיק בבית א' ולא השלים שני חזקה באו בני שמעון והמציאו עדים ששמעון אביהם החזיק באותו בית שני חזקה קודם שהחזיק ראובן אם מוציאין מראובן המחזיק עכשיו או לא: תשובה הלכה רווחת דטוענין ליורש (קמ"ו ס"י) שאף שאין ביד המוריש כ"א חזקה בלא טענה אין טענינן ליה אך יש לומר דדוקא כשהיורש מחזיק טענינן ליה להעמיד בידו אבל כשהוא מוציא אפשר דלא טענינן ליה: אך הנה בהג"ה בסיו"ד סיים וז"ל וה"ה אם החזיק המוריש ג"ש אעפ"י שהוא לא החזיק כלל עכ"ל. הרי שאף שהיורש לא החזיק כלל ומן הסתם שאחרים מחזיקים אלא שלא החזיקו שני חזקה היורש שמביא ראיה שמורישו החזיק ג"ש טענינן ליה שמורישו קנה מהמערער ומוציאין אותה מיד המחזיק בה: נ"ב אפשר שלא החזיקו אחריו כלל אלא שאחרי מות מורישו ערערו עליו שקרקע זה שלהם וכיון דאיכא תרתי חזקה שהחזיק מורישו וטענה שבו מחמת ירושה מעמידין אותה בידו ואין מזה שום ראיה וראיה מסי' ק"מ ס"א קרקע וכו' משמע משם דאם יש עדים שהיא של ראובן אפילו יום א' ועכשיו מחזיק בה שמעון אבל לא החזיק כראוי אעפ"י שטוען שלקחה מראובן ישבע ראובן ונוטל את שלו הרי דאף אם לא העידו אלא שהיה בחזקתו אפילו יום א' מהני להוציאו מיד שמעון