משפטים ישרים קלב

לסברת מור"ם בין לסברת מהרמ"פ יש לפטור החוכרים הנז' מאחר שהעידו העדים שבעצת השרים שהיו שליטים בשוק ההוא הפקירו השוק ההוא לכל מי שירצה למכור דדמי נדון זה לנדון מהרמ"פ ז"ל דכיון שבעצת השרים היה השוק מופקר לכל מי שירצה לא נשארה תחבולה וטורח להועיל לתקן הענין ונתקלקל הענין לגמרי הוא. והנה לסברתו ז"ל מכאן ולהבא בדין חזרה קאי ויכול לחזור אפילו משום מכה פרטית וכבר המציאו הלוקחים שטר קב"ע שבפירוש התרו במוכר להם הוא שלום הנז' שהשוקים ההם הם ברשותו אם לא שיחזיר הדבר לכמות שהיה אם יכול על זה וכיון שכן אף למ"ש מהרמ"פ דמדלא החזירו החנות איהו דאפסיד אנפשיה הכא חזרת המקח היא ההתראה שאין כאן דבר שיש בו ממש שיחזירוהו לו וכיון שכן קמה ברשותיה ועליו ההפסד ואף שאח"כ נשתמשו בשוקים הנז' לא יזיק להם כלום אחר שכבר התרו בו והוא שתק כיון שראה שאין לו יכולת א"כ הרי השוק מופקר ויכולים הם להשתמש כשאר כל אדם וכל הרוצה ליטול יבא ויטול ולמה יגרעו הם מכל הבאים ואף לסברת מור"ם ז"ל דאינם יכולים לחזור מ"מ הרי הוא ז"ל סובר דאף בלהבא הוא כדין ניכוי ומנכה לו היכא שהיתה מכת מדינה שכל דבר שהוא כולל מיקרי מכת מדינה וליכא למיתלי במזלו וכ"ש שכבר הסכימו הסמ"ע והש"ך לדברי מהרמ"פ דמכאן ולהבא בדין חזרה קאי ואפילו מכה פרטית: ולהיות שיש קצת מקום לבע"ד לחלוק לזה אנו אומרים מ"ש ז"ל שכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג וכבר פשט המנהג בקונה העזר שאם אירע קלקול גמור שאינם יכולים ליקח העזר כלל דלא עלה על לב איש לחייבם ולית דין ולית דיין פוצה פה בעדם לומר שאף שנאבד העזר מחויבים ליתן העזר כמאז הלא ודאי כל הטוען כן לכסיל יחשב בעיניהם והכל סובב מן הטעם שכתבנו דמכירת העזר חכירות מיקריא וגם מלבד זה אחר שעיקר יסוד מכירת העזר הוא מחמת מנהג כמ"ש בשם הרא"ש ז"ל לא נהגו כן אלא באם נשאר עיקר המכר קיים אף שנתמעט גבייתו מחמת מיעוט האוכלים כמ"ש הריב"ש ז"ל ההפסד על הלוקחים אבל באם נתקלקל עיקר המקח לא עלה ולא יעלה על לב איש לחייבם ודון מינה דמכר אלסאק"א שהוא דוגמתו שהיא דבר שלב"ל ושאינו ברשותו: גם מלשון השטר יש מקום פיטור שכתב וז"ל שקבל ע"ע הרש"א אחריות כעו"ט וכו' ב"ב ושאב"ב כראוי ולהעמיד המקח בידם ולשון ולהעמיד המקח בידם הוא לשון יתר אם לא שרוצה לומר להעמידו בידם ושלא ימכור שום אדם זולתם וכיון שלא יכול לקיים התנאי איהו דאפסיד אנפשיה. כללא דמילתא לפי הדין ולפי המנהג ולפי לשון השטר מכולם יראה ברור שהלוקחים פטורים מדמי חוק החדשים שנתחדש קלקול זה זהו הנלע"ד וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה נאם יקותיאל בירדוגו ס"ט. רפאל בירדוגו ס"ט: בהיותי פה מכנאס"א יע"א הובא לידי פסק דין זה ולא יכולתי לעמוד על הפרק כי אין אתי עמי אכן הנה דעתי בעיקר הדין כדברי החכמים הפוסקים ישצ"ו שפטורים האנשים הקונים מדמי הערכת הדמים שאירע בהם קלקול בשווקים הנז' כמ"ש סי' ק"ע שכל אותם הימים שימשו בעירבוביא ב"ב ושאב"ב בשוקים הנז' ולא מצאה לאל ידם להחזיק בשוק כימי קדם עפ"י דברי השרים א"כ אין להם דמים באותם הימים הן אם נדמה לחכירות כמ"ש החכם הן אם נדמהו למכר וכך הוא האמת דנדון זה מכר גמור מיקרי מן הדין ולא מצד המנהג שהרי בלשון חיוב היה המקנה כמ"ש בשטר המקנה ומבואר הוא בסי' ס' ס"ו דבלשון חיוב נגמר המכר אפילו בדבר שלב"ל עי"ש והנה שאף שנדון זה היה מכר גמור אפ"ה פטורים האנשים הנז' מאחר שמפורש בשטר המכר שקנו השוקים כדי למכור בהם בשומא אשר תיטב בעיניהם ובלעדם לא ירים איש והרי הוא ככל תנאי שבממון שהוא קיים וא"כ באותה שעה שלא היה להם למכור לבדם ובאו זרים גבולם הרי לא נתקיים התנאי ובטל המקח לגבי אותם הימים וזה עדיף ממקח טעות דחוזר אף על פי שסתם קנה אמרינן אדעתא דמום לא ירצה כ"ש הכא דדומה למקח טעות אף אם היה סתמא אמרינן דלא קנה אלא אדעתא דהוא לבד כי מי פתי יסור הנה לתת כסף רב במקום שיד כל אדם שולטת אם לא שתהיה לו לבדו בהורמנא דשררה וכ"ש דשנה הכתוב עליו בתנאי מפורש שבלעדיו לא ירים ואין שום ראיה לנדון זה מדברי הריב"ש כלל דאין דברי הריב"ש אמורים בנדון זה שהיה תנאי מפורש וליכא למימר מאחר שראו הקונים קלקול השוקים והיו יושבים ומוכרים במקומם הרי סברו וקבלו כההיא דסי' רל"ב ס"ג שאם נשתמש בכלי אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול לחזור דהתם שאני שודאי מחל למוכר דאי לא מחל לא היה לו להשתמש בו לא כן בנדון דידן אדרבא אם יסלקו עצמם יבואו זרים ויקחו את כולו לא כן בעומדם שם עם המוכרים האחרים הרי הם כמצילים למוכרם ברב או במעט והם כמשיב אבידה ועליהם תבוא ברכות טוב וטיבותא היא לגבי המוכר מ"מ צריכים הקונים לתת למוכר כל מה שמכרו אותם הימים אחר שיטלו ממנו שט"ו דאין סברא לזכותם מדין הפקר דמי הפקיר השוקים כדי שיזכו בהם דאם בשביל שהתרו בו ושתק מי יאמר דשתיקתו היתה מבלי יכולת ולהפקר נתנו ודלמא שתיקתו היתה משום דלא חש לקמחייהו וסבור היה דמזל הקונה גרם ולכך לא חש להשיב ואף אם כונתו היתה להפקיר הוי דברים שבלב דדין ההפקר הוא שיאמר בפיו וגם תהיה אמירתו בפני עדים כמ"ש סי' רע"ג וכו' ולראיה וזכות ביד הקונים כו"ח וקיים שמואל אבן צור סי"ט: מ"ש דמקח גמור מצד הדין כבר כתבנו בפנים דסברת הרא"ש היא ומי יוכל לדבר גם מ"ש מענין חיוב אין לו דהחיוב הוי על המעות ולא על דבר הנמכר גם מ"ש דמי הפקיר וכו' רצוננו לומר דהו"ל כמציל מזוטו של ים ופשוט. ומ"ש אם נדמה למכר אין להם חזרה וכו' ובלעדם לא ירים איש אינו תנאי אבל הוא עיקר המכירה שזהו מה שמכר לו דהיינו שיש בידו ובלעדם לא ירים איש והוה ליה כמוכר חצר לדור ולהשכיר ובלעדיו לא יכנס בה אדם בלא רשותו ובאו לסטים גזלנים ונטלו הבית מידו ונכנסו בה האם נאמר שזה היה תנאי וחוזר על המוכר זה לא יאמר אותו אפילו מי שאין לו מוח בקדקדו וזהו מה שהוצרכנו לומר בפנים דהויא לה חכירות וצדדנו ככתוב בפנים צדדים וצדי צדדים אולי יעלה בידינו ואלו השגיח הכותב ודקדק במ"ש לא כתב כל מ"ש דמי לא ידע כזה שבממון קיים ולמה לנו בפנים כל זה הצער אלא ודאי לא דק בכל מ"ש ולא חש לקמחיה כלל ופשוט. רפאל: תלו שאלה יהודה לוי בעת שרצה לילך למ"א והוא בוואהרא"ן בניסן ע"ה כתב האשה לאשתו למכור מנכסיו לצורך מזונותיה ואחרי לכתו זמן מה באה האשה למחז"ק ועמדה ומשכנה מחצית בית הבד שיש לו בשוק מוכרי ירק ביד יצחק לוי והסכימו