משפטים ישרים קכז

מתקאלים ושמו לחזקה חמשה מתקאלים ישלם הלוה המזיק עשרה מתקאלים ותשאר החזקה ממושכנת בידו בסך חמשה מתקאלים עד יפדה ק"ק ואם אח"כ השביחה החזקה למה לא יפרעו שליש דמי המשכונה שהם סי' וי' ה' ודו"ק. ולהיות שאמר ראובן הנז' שתכף שמכר הבית הנז' לגוים תבעו המלוה הנז' ונתפשר עמו על זה הדרך שקבל על עצמו אחריות הגוי הקונה וישאר הוא כבראשונה אוכל פירות הבית והוא יפרע לגוי שכר לזה אמרתי שאחריות זו כמאן דליתא וכל הפירות שאכל על הנאת החזקה הם רבית ואין להם על מה לחול שכיון שנשקעה ביד הגוים הוי כנהרסה ועל מה יפרע שכר הלוה ואין השכר שנותן אלא על המתנת מעות ההיזק וכמעט הם רבית קציצה וקרוב לזה כתב א"א ז"ל בתשו' ע"ע. ולכן דינא הוא שכל הפירות שאכל מיום שנמכר הבית הנז' לגוים יתנכה מדמי ההיזק והנשאר יפרע ותשאר החזקה לבד ממושכנת בדמי שויה לפי שומת השמאים כאמור ולהיות שהדברים הללו פשוטים לכל בעל שכל וסברא לא הוזקקנו להביא להם ראיות ולראיה בידו ח"פ: תיח שאלה ראובן השכיר ביתו לשמעון אוקיה בחדש ע"ת שנה ולסוף ששה חדשים רצה לצאת ומצא שוכרים בסך שני אוקיות בחדש מהו שיוכל ראובן לומר לו עד שתטרח כמ"ש בריש סי' שי"ו יעו"ש: תשובה מסתברא לי שלא יוכל לומר כן אלא אם נותן דמי שויו כמו שמוצא להשכירו דהא כל עיקר טעם דין זה משום עשיית הישר והטוב ואסמכוה אקרא אל תמנע טוב מבעליו וכל היכא דאית ליה פסידא אינו מצווה בכך דהא קרא כתיב אל תמנע טוב בהיות לאל ידך לעשות ואא יש לו הפסד הו"ל כאין לאל ידו לעשות ומזה נראה ג"כ דכל הממשכן ביתו לאחר ורצה האחר להשכירו לזולת יכול הממשכן לומר אני אתן לך שכרו ונראה שעכ"פ צריך ליתן לו משכון או ערב אמוד על השכירות כנ"ל פשוט. ולכאורה היה נראה דדוקא כשאין שם מותר אז יכול לומר לו צא ואני פוטר אבל כשיש שם מותר שצריך לתובעו יאמר לו זה נוח לי ואתה קשה ממנו וממילא בממשכן לא שייך זה הדין כלל אבל לקושטא דמילתא נראה שאינו אלא כמ"ש אך יתן ערב או משכון או להקדים השכירות הכל לפי ראות עיני הדיין: תיט שאלה ראובן הטמין מן הגוי הקונה גבילא של טאבא סך מה טאבא ובא הגוי והשביעו אם גנב לו או הטמין או מכר טאבא בגניבה והיה חשש שאם יגלה טאבא הטמונה ילקה על חד תרין: תשובה הוריתי לו שישבע לו כן שלא הטמין ולא מכר ויחשוב בלבו היום וזה ע"פ מ"ש בסי' רל"ב סי"ד יעו"ש: תכ שאלה מעשה בא' שנתן קידושין לאשה אחת בפני שני עדים והעדים ברחו על נפשם כי איימו עליהם והלכו אצלם ג' בני אדם לשאול להם כיצד היה הענין וא"ל אחד מהעדים שכו"כ היה הענין ואמרו שאמר כדין הרי את מקודשת לי בטבעת וכו' והב' אמר כן הדבר ואח"כ נתקבצו שכני המקום ושלחו אחר העדים ואיימו עליהם לאמר מה ששמעו ואחר האיום א' אמר שא"ל ברוך מקדש יש' וא' אמר ברוך המקדש לשונות של שחוק באופן שלפי עדות האחרונים אינה מקודשת כלל. אך שאל השואל מאחר שהשלוחים בג' אמרו שאמרו להם העדים לשון המועיל אם יש לחוש כיון שהיו ג' בשומעם מפי העדים והעדים מכחישים אותן שלא אמרו להם דבר: תשובה נראה שאין ממש בקידושין אלו מג' טעמים חדא מהא דכתב המרדכי ריש פ' א' דיני ממונות ומורם הביאו בקצרה ריש סי' מ"ב ס"ד והביא בארוכה בסי' זה שנשאל ר"י על עדים שהעידו ושוב חזר בו א' מהעדים והשיב וז"ל והשיב ר"י להצריך גט להסיר הלעז ולולא כן לא היתה מזקקת לכך כי מן הדין יש לפוטרה בלא גט כי עדים שבאין לאוסרה צריכים דרישה וחקירה הואיל והיא מכחישתן וכ"ז שלא נחקרה עדותן יכולין לו' מבודין היינו וכו' לבטל עדותן עכ"ל הצ"ל. ומורם בהעתיקו דין זה קיצרו הרבה וכתב וז"ל כל עוד שלא נחקרה בב"ד לא מקרי עדות לענין קדושין כך משמע בריש פ' אחד דיני ממונות עכ"ל. ושני תמיהות יש בדבריו ז"ל. א' שלא העתיק סו"ד ר"י דאיירי דוקא במכחישתן דאז הוי דין מרומה וצריך דו"ח כמ"ש בהדיא ר"י הואיל והיא מכחישתן. ב' שר"י הצריך גט מפני הלעז והוא לא העתיק זה וצ"ע למה ועוד יש לתמוה עליו שהוא עצמו סיים וז"ל עדי קדושין אינם צריכין דו"ח אם לא בדבר שנר' שיש בו רמאות ומיהו זו יש לומר דמ"ש למעלה כל עדות שלא נחקר בב"ד וכו' הוא במכחשת כמ"ש ר"י בהדיא ומה שלא העתיק זה הוא שסמך על דבריו דהכא. ושוב ראיתי שכ"כ הב"ש ס"ק י"ד דהכא איירי במכחשת אלא שהוא ז"ל כתבה בדרך דחייה וז"ל ודוחק לו' אם היא מכחשת אז בעי דו"ח עכ"ל. וברור הוא שלא ראה הרב מקור הדין דלעיל שבפי' כתב דאיירי במכחישתן ואינו דוחק אך קושיא הא' קשיא דר"י הצריך גט מפני הלעז ומור"ם התיר הרצועה לגמרי ונראה דמור"ם ז"ל סובר דההוא גט דהצריך ר"י הוראת שעה היתה מפני שראה שלעזה מדינה ולא לקבוע הלכה לדורות שהרי כמה בטולין יש לכמה דיני קידושין ולא הצריכו גט מפני הלעז ונראה שעל כן סמך או' ולכן אפי' אמרו וכו' ולכאורה לישנא דולכן היה קשה להתעכל מה ענין זל"ז שאלו שני דינין רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב וכן בב"י העתיקם רחוקים זה מזה וכן האמת דדינו של ר"י הוא מפני שלא נחקר העדות והיה דין מרומה ודינו של הרשב"א מפני שהעדות הא' היתה חוץ לב"ד ומאי שיאטיה דדין זה עם דין זה עד שכתב ולכן כאלו יוצאים זה מזה אלא שבא לו' דכמו שבדינו של הרשב"א לא הצריך גט מפני הלעז כן בדינו של ר"י לא הצריך גט מפני הלעז ור"י שהצריך גט הוראת שעה היתה לו ז"ל ואין ללמוד ממנה. יוצא לנו מזה דבנ"ד שלא נחקרה עדותן באיומין וכשנחקרה עדותן באיומין חזרו בהם ומכחישין מקבלי עדות הא' לאחרונים שומעין וא"צ גט זאת ועוד אחרת מהא דכתב הרשב"א דאפי' אמרו עדים חוץ לב"ד יכולים לחזור בהם בב"ד לומר לא נתקדשה ונ"ד אע"ג שהעדות הא' אמרו אותה בפני ג' לא היתה בתורת ק"ע רק בתורת שיחה והודעה בעלמא כי הג' הא' לאו בני ק"ע נינהו ולא הלכו לקבל העדות רק לשמוע תוכן הענין והו"ל כחוץ לב"ד ויכולים לחזור בהם ומה גם דהג' הראשונים לא חזו למידי ואינם כלל בני קבלת העדות וקרוב לזה כתב מהרי"ט בשניות סימן מ"ג דכל שהיתה הגדתם שלא כדרך ק"ע הוי כחוץ לב"ד זאת ועוד אחרת דעכ"פ קידושי ודאי לא הוו דהו"ל תרי ותרי שהעדים מכחישים למקבלים שלא אמרנו כלום והו"ל ספיקא וכיון שיש כאן כמה ריעותות אפי' לסברת ר"י א"צ גט כלל זה נלע"ד: תכא שאלה שאלה ראובן היה נושה בשמעון מנה ונדחק למעות אמר ראובן לשמעון אמור ללוי שיתן מנה לך ופרע לי בו וכ"ז שלא תפרעהו עד זמן פלוני אני אתן לו רבית כו"כ בכל חדש: