משפטים ישרים קכו

דכשהרוח נכנס בזה ויוצא בזה לית לן בה וכו' אך התירוץ שתירץ באומרו אלא ודאי וכו' דכשיש בצבוץ וכו' אין לסמוך וכו' אחר המחילה הראויה אין קושיתו קושיא תירוץ אינו מספיק דלמה אין לסמוך כי לא נתן טעם למה אין לסמוך כי אם גזירה וחוקה: ואעיקרא דמלתא נלע"ד דלק"מ דמלבד תירוץ מרן כבר מחו ליה מאה ועכ"ל וכו' כל האחרונים ז"ל הפר"ח ז"ל ונושא כליו הפ"ת ז"ל והביאו ראיה מדברי הרשב"א גופיה וכו' יעו"ש דברים שאין אחריהם תשובה והיכא שהדבר מפורש אין אנו הולכים אחר תירוץ מרן וכ"ש שיש לומר כתירוץ ראשון דעל הרוב לא יבוא ביניהן רוח ואנה"נ גם הרשב"א מודה דאם יש רוח ביניהן טריפה וזה ברור: וגם לתירוץ מרן ז"ל נראה לי שיש ליישב קושית הח' הפוסק והוא דע"כ לא סמכינן על בדיקת הקרקעית אלא כשאין בשר חופה דניכר הדבר דקרומות הריאה הם מתחת אבל כשיש בצבוץ עד שנאמר שלא ניקב אלא קרום א' דלמא ניקבו שנים ושניהם הקרומות למעלה ומאי חזית לצדד להיתר נצדד לאיסור ואדרבא צד האיסור קרוב יותר כמ"ש הרב"י דעל הרוב לא יבוא רוח ביניהם וא"כ כיון שבצבץ אזלינן בתר רובא שהם דבוקים וניקבו שניהם וטריפה והאיך נכשיר בחששא של רוח שמא אין כאן אלא קרום אחד וכו' ואני אומר שמא יש כאן שני קרומים והרי ניקבו שניהם ומה יועיל קרקע הבועה דלפעמים גם אם הבועה בתוך וכו' קרקעיתה שלם: ומ"מ מה שלמד מזה לנדון דידן דנקב לפי מה שכ' למעלה בטענתם שהם אומרים ששני הקרומות הם בקרקעית והרי הריאה שלימה מזה אין סתירה לטענתם ואין לו דמיון כמבואר למעיין: גם מ"ש החכם הפוסק בדין אבעבוע שנמצא בו נקב שאפילו לא בצבץ טריפה לא כן פשט המנהג ומעשים בכל יום להכשיר בין בזה בין בבועה בשפולי דלעולם אנו בודקים הקרקעית ואם לא בצבץ כשירה ובמנהגים ישנים מעיר פא"ס נמ"כ להדיא בדין בועה בשיפולי שבודקין הקרקעית אם לא עלה בשר. ומ"ש כת"ר החכם הפוסק דא"כ הרי בדיקת הקרקעית נזכרה בש"ס וכו' לא הבנתי דבריו אלו דאטו בבועה וסירכא אנו עושין מה שלא נזכר בש"ס אבל אנו אומרים דהש"ס פשיטא ליה ולא הוזקק לכתוב זה שהיא גילוי מילתא בעלמא והרגיל בבדיקת הריאה ידע זה דלפעמים אנו מוצאין על גב הריאה אלף בועות וכולם יתירים וקרום הריאה תחתיהם שלם ויפה ואנו מכשירין כך בבועה זו שקרקעיתה שלם אנו אומרים שנבראת על גב הריאה ובאורך הזמן נכנסה בגוף הריאה ועשתה מקום וחושבין אותה כאלו היא יתרת וכמה דינים חדשו אותם האחרונים שלא נזכרו בש"ס ועיין בספר זובח תודה בבועה שהיא קשה ויש לה חידודים שהטריפוה בשאלוניקי והקשו עליו מנ"ל להוסיף על הטריפות והשיב זה פשוט בש"ס אלא שלא הוזקק לכותבו ובאמת שהלשון שהעתיק מהמנהגים עמד לנגדי אבל חפשתי בכל המנהגים לא מיבעיא במנהגים הנק' מנהגים סתם כי לא נזכר זה כלל שם לא הוא ולא כיוצא בו אבל כמה העתקות אצלי ולא מצאתי זה כלל וגם מדהביא זה הב"י סי' ל"ז משמע שאינם המיוחסים לרבני קאסטי' כי מעולם אינם זוכרים במנהגים מ"ש הב"י כי לא נתפשט בימיהם ואי לאו דמסתפינא אמינא כי תלמיד טועה כתב זה כי שום משמעות אינו בב"י על זה ואיך שיהיה המנהג הפשוט בידינו הוא מ"ש ואלדים ה' יאיר עינינו במאור תורתו לבל נכשל בדבר הלכה ויצילנו משגיאות אכי"ר הקטן רפאל בירדוגו: תטו שאלה הקהל היו נוהגים מנהג א' בשחיטה או בטריפות להקל ושוב נמלכו ותקנו לאסור איסור לאכול מה שבבתים או לא: תשובה גרסינן בחולין דף י"ז אברי בשר נחירה שנכנסו עם ישראל לארץ מהו והקשה הרא"ש ז"ל מאי נ"מ ותירץ בתי' ב' דגמרא לב"ד שאסרו איזה דבר והי"ל מאותו המין בביתו כגון גבינות הגוים וכו' ודבריו קשים כמו שהקשיתי בחידושי בגמרא דמה היתר יש לזה מחמת שהוא בביתו בשלמא בנדון זה כבר ננחר ונעשה בתבואה בתוך ביתו וי"ל דגם בזה כבר קנאו ישראל ונעשה כאלו הוא מעיקרו של ישראל ואינו של גוי אלא שהוא דוחק. ומ"מ יש ללמוד מדבריו דגם נדון זה בעיא: ונראה לקוצ"ד דנראה עדיף מנדון הרא"ש ויותר נכון הי"ל להרא"ש לתרץ דהיינו שהפעולה והקולא שהקלנו בו היה בעת שהיה מותר לעשות כן והוי ממש בנחירה שפעולת הנחירה עשינו אותה והיתה היתר ולזה מספקא לן שמא לא תנחר עוד משא"כ בנדון הרא"ש שלא נעשית שום קולא שהרי עדיין לא נאכל כי הקנין אינו פעולת ההיתר ממש ואינו הוראה לקולא במעשה הנחירה והשחיטה ומ"מ איך שיהיה היא בעיא דלא איפשטא ובדבר שהיא איסור תורה יש להחמיר כגון אם היו מקילין בפגימת סכין כס' האומרים כדי חגירת הצפורן ושוב תקנו כדי חוט השערה שיש לאסור אף מה שבבתים: אלא שיש לומר שלא תיקנו אלא מכאן ולהבא ולא עלה על דעת לאסור מה שבבתים ולא דמי לגזירת האל ית"ש: תטז שאלה מי שעבר על לאו דלא תתגודדו ואחר כך נודע שלא מת אם עבר ולוקה או לא: תשובה לכאורה דומה לאשה שנדרה בנזיר והפיר לה בעלה והיא לא ידעה. אך נראה דלא דמי דהתם לפי האמת לא עברה מה שהקפידה תורה אבל הכא איכא למימר שכך כונת התורה לא תתגודדו על שמיעת מיתה תהיה המיתה או לא איך שיהיה על מת התגודד ועדיין צריך עיון: תיז שאלה ראובן משכן ביתו ביד הזולת ואחר שמשכנה חזר ומכרה לגוים ונשארה לו בה חזקה ונדרשתי מאתו מה יהיה משפטו עם המלוה: תשובה פשוט הוא שחייב לפרוע לבעל המשכונה מדין מזיק שעבודו של חבירו ושמין ההיזק על זה הדרך וקודם צריך לבאר שאף על פי שהחזקה מחשיבין אותה רביע מ"מ הנאת החזקה מרובה מרביע והמוכר הנז' הוא גזלן שהפסיד רבית שגזל ובגזלן שהפסיד קי"ל דמשלם דמי מה שגזל שהפסידו כדאיתא בסימן שע"א עי"ש ולכן דינא הוא שגם כאן משלם דמי מה שהפסיד. והנה כשמכר הלוה הבית הנז' לגוים נשארה החזקה ממושכנת ביד בעל המשכונה ולכן תהיה השומא באופן זה תחלה שמין משכונה א' על בית זה מסך כו"כ כמה היא שוה לפי מהות הבית הנז' ולפי גודל הבית וחזקה וריעועה ואח"כ שמין כמה יתן אדם למשכן החזקה הנז' וליהנות מפירותיה כנהוג וגם שומא זו לפי מהות הבית וינכו סך זה שבו ממושכנת החזקה מהסך הנז' וישלם הלוה מאי דביני ביני. המשל ע"ז הרי שהיתה המשכון מסך עשרים מתקאלים שמין אותה בסך ט"ו