משפטים ישרים קכה

וכ"ש בנ"ד שלא ראינו שום עור למטה אלא אחר שהסרנו הבשר הרע ההוא נמצא העור תחתיו ודאי דאמרינן שקרום זה קרום חדש שעלה ונתקרם בריאה ולאו קרום הוא ואפילו לדעת מהר"ש גאון שהביא הכנה"ג שמתיר בבועה על מקום שנקלף מודה הכא וכדאמרן שהרי הנקב פתוח ועמוק לפנינו והמכה לפנינו ועוד שתחת מכה זו איני יודע מה הוא אם הוא קרום הריאה או קרום המכה תולין הקלקלה במקולקל ושדינן ליה בתר המכה שהוא סמוך לה ולא בתר עור הריאה שהוא למעלה ולא אמרו לסמוך על הקרקע הבועה אלא כשהקרום עליון שלם דאז הוי ספק ספיקא ספק ניקבה או לא ואת"ל ניקבה שמא לא ניקב אלא העור העליון. ועוד כתבנו במהדורא קמא כמה ראיות ולא הספקנו לכתוב כל מ"ש כי רפה היום לערוב והרץ נחוץ ולכן קצרנו. ובכן כל מי שנגע יראת ה' בלבו ומורא שמים על ראשו יעטוף כמעיל קנאה ויכתוב מה שיורו אותו מן השמים. נאם החותם בס' ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר וכו' נאם דורש שלום כל העוסקים בתורת ה' לשמה אענדם עטרות לי הצעיר עבד ה' יהודה הלוי ס"ט ע"כ. ונתקיימה חתימתו אצלנו וזה מ"ש ע"ז הרב המחבר זלה"ה: אמת נכון הדבר שהדברים נראים כמ"ש החכם השלם הפו' נר"ו שבכל טרפיות סירכות הריאה שומעין להחמיר ולא להקל כי די והותר להקל במה שהחמירו רוב חכמי ישראל להטריף כל סירכא וכפסק מרן בב"י ובש"ע ובמנהג רוב מקומות ישראל עד היום א"י וסביבותיה וכל המקומות זולתי ערי המערב והיה מן הראוי שלא להקל כי אם בדבר ברור וכל שיש נדנוד ספק אין ראוי להתיר כלל אבל מה נעשה וכבר פשטו מנהגים אחר מנהגים ושומעין להקל ולא להחמיר וז"ל מהריב"ע ז"ל בתשובה א' אעפ"י שיש פנים להחמיר וכו' כבר ידעת דרוב המנהגים פה פא"ס הולכים אחר המיקל עכ"ל. ולכן ראוי הוא לישב המנהגים אף אם בדרך רחוקה כמנהג כל הפוסקים כי מצאו מנהג ואם הוא גרוע בעיניהם מושכים אותו בכל מה שאפשר כן צריך לעשות כמעשה זה שהמנהג להכשיר בבדיקת המים ולעולם השוחטים והבודקים אומרים מים מים ובעיניהם דבר פלא להטריף סירכא בלי בצבוץ נראה דאין כל כך הדבר ברור להטריף דאף שהנקב ניכר אימור אינו נקב וכמה צורות וכמה פיצולין הריאה נחלקת ואימור קרומות הריאה בפנים הם ואמת שאין דמיון לזה עם בועא וסירכא וכמ"ש החכם הפוסק. ועוד אומר אני דבועא שאני דאימור הבועה רחקה קרומות הריאה ונכנסו בפנים דכן יקרה בבריית כל הצמחים והפירות שדבר קשה אבן וכיוצא דוחק קרום הפרי ונכנס לפנים אבל בנקב לבד ומלא סירכא מי דחקו עד שנכנס לפנים וקרוב הדבר שניקב אבל מ"מ המקילין בנדון זה לא יבואו מדין בועא וסירכא אבל יאמרו שכך היתה ברייתה ויביאו ראיה מפיצולי רגל החמור ומי מפיס ובפרט סמייהו בדייהו בהמה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה והרי בכל סירכא ג"כ יש להסתפק שמא עלה בה קרום ונסתם ומכשירינן מהאי טעמא. והריאה שהביא החכם הפוסק נר"ו מהא דקי"ל ריאה שניקבה ועלה בו קרום ונסתם טריפה ראיה זו נכונה היא אחר שנניח שזה קרום חדש עלה אח"כ אבל עליה אני דן ומנ"ל שזה קרום חדש ומרן זה שכתב זה היא הקדמה והצעה לטרפות סירכות הריאה דלא תימא דלו יהיה שניקבה הרי הסירכא תגין וכאלו לא ניקבה מעולם לזה הקדים דקרום שעלה לאו קרום הוא ומעתה צא ולמד אם הוא קרום חדש או לא ולסברת האומרי' אין סירכא בלא נקב אפילו לא בצבצה טריפה ולסברת האומרים והוא מנהגינו דיש סירכא בלא נקב הסירכא לא תגין שהוא קרום שעלה מחמת מכה בלי ספק וכמ"ש רש"י ז"ל בנב' ואם הותרה הסירכא ולא בצבצה כשירה דאין כאן קרום שעלה מחמת מכה ואין לדמות זה לסברת האומרים אין סירכא בלא נקב דהתם קים להו כי ודאי כן הוא משא"כ בנ"ד שהדבר ספק אוקי בהמה בחזקת היתר ולא מחזיקינן ריעותא זה נראה ליישב המנהג ומ"מ לקוצ"ד שאין להקל בזה אלא בבודק כשר וירא ה' מרבים ובקי לנקות הסירכא בחורין ובסדקין ואם ינקה הסירכא היטב כמעט אי אפשר שלא תבצבץ ומעשים בכל יום וכמעט אחד מני אלף ניצולת מבצבוץ דעל הרוב תבצבץ. ראיתי להעיר בקצת פרטים באו בדברי החכם הפוסק אומר בהם מה שפשט המנהג א' מ"ש משם הרב כמה"ר משה ן' חמו זלה"ה לקוצ"ד שהם דברים תמוהים ולשון המנהגים בהיפך שהרי מתחלה כתב שאם נסתפק לנו אם בשר חופה וכו' קורעים הקרום שעל הריעותא וכו' הרי שעשה תיקון וחכמה לידע אם חופה אם לאו ואח"כ כתב ואם לא בצבץ קורעין וכו' ואם לא יבצבץ הקרקעית כשירה הרי דבודאי לא עלה עליה בשר הוא דקאמר שיורדין לקרקעית ומה שהקדים ואם נסתפק ולא נעשה תקון זה מתחלה הוא שרצה ללמדנו דבר חכמה להתיר אף אם יבצבץ הקרקעית ואיני יודע רמז לסברת הרב בזה ולא סמך אפילו בקורי עכביש להתלות בו גם בדברי מהריב"ע ומהריב"ץ אין מדבריהם ריח ראי' לזה שדבריהם ולשונם בלשון המנהגים ואיני יודע איך להם לכתוב לדעתו ז"ל ועוד ומה ספק נשאר אחר שקרעו קרום שעל הבועה ולא בצבץ זה הוכחה חותכת שלא עלה בשר ומנהגן של ישראל תורה יסוד מוסד על דברי המנהגים דלעולם מהני בדיקת הקרקעית והרי עדים נאמנים בודקים מומחים בעיר פא"ס יע"א המה ראו את כבוד הרב מהר"ר יעב"ץ זלה"ה ושימשו לפניו ונוהגין להכשיר אף בודאי לא עלה בשר אם לא בצבץ הקרקעית של הבועה ואין פוצה פה ומצפצף ובודאי שזהו טעמן ונימוקם של החדשים מקרוב באו שזכר בפנים. ומ"ש החכם הפוסק נר"ו שטעמם דלעולם הוי ספק כנב' אחר המחילה מדבריו של בריבי ניכר שאינו בקי בבועות הריאה היטב דהרי לפנינו כמה בועות שעורם קשה כעור העבדנין ואין שום נדנוד ספק שיש קרום או בשר עליהם ואנו מכשירין בבדיקת הקרקעית. גם הטעם שנתן דהו"ל ספק בחסרון ידיעה ולכן נהגו להקל גם בזה ימחול לי על כבודו כלפי לייא דמוסכם מכל הפוסקים דספק חסרון ידיעה לא שמיה ספק לא לענין ספיקא דרבנן ולא לענין ס"ס כנז' בכללי הש"ך סי' ק"ן כלל ל"ד ובפר"ח כלל מ"ג יעו"ש וז"ל קיצור המנהגים לרבנים מובהקים נמצא אצלנו בכתב יד ישן נושן וכמדו' שהם הם קיצור המנהגים של מהריב"ע ומהריב"ץ שמהם הביא ראיה החכם הפוסק שכן כתוב בהם הלשון שהעתיק הוא וז"ל ואם אין חופה טריפה וכו' ואם ספק וכו' שבזה נתלה החכם הפוסק נר"ו ללמוד מדפסיק ותני טריפה משמע שאין לה תקנה ואין זה דיוק דר"ל טריפה אם בצבץ הקרקעית וסוף דבריו יוכיח שכתב וז"ל וה"ה אם אין חופה בשר שקורעין מיד את הבועה ומנקין את הליחה ובודקין ואם לא בצבץ כשירה עכ"ל הרי שעשה תקנה זו בין בספק בין בודאי והדברים פשוטים ופוק חזי מאי עמא דבר: הראיה שהביא ממ"ש רבותינו בעלי המנהגים שאם בצבץ מיד טריפה וחקר חקירת חכם למה מטריפין היה לו לבדוק הקרקעית וכו' וסמך על תירוץ מרן וכו'