משפטים ישרים קכד

יענו הרבנים ההם זלה"ה בההיא דריאה שניקבה ועלה בה קרום טריפה. ולא זו בלבד אלא אפי' בבועה וסי' שהריאה שלימה לפנינו נראה פשוט מסברת המנהגים להדיא דלא מהני בדיקת הקרקעית רק כשהדבר ספק אם עלה בשר על הבועה או לא אזי מהני בדיקת הקרקעית כיון דאיכא תרי ספיקי להקל ספק עלה בשר ספק לא עלה בשר ואת"ל לא עלה בשר סגי בבדיקת קרום התחתון דאימר בועה באה בין שני הקרומים אבל בודאי לא עלה בשר לא סגי בבדיקת הקרקעית אע"ג שנמצא שלם ויפה דאימור קרום חדש עלה על פני הריאה ולאו כלום הוא וכן נמצא כתוב מפו' בדברי הרב כמוה"ר משה ן' חמו ז"ל בכתב ששלח להרב הגדול כמוהה"ר סעדיה ן' דאנאן ושם נאמר שחדשים מקרוב באו נהגו להקל לבדוק קרקעית הבועה גם בודאי לא עלה בשר היפך מה שכתוב בס' המנהגים דכשלא עלה בשר טריפה לאלתר עכ"ד. וכן נמצא כתוב בקיצור המנהגים בכתיבת יד הרבנים הגדולים מהריב"ע ומהוריב"ץ שאם אין בשר חופה טריפה ואם ספק וכו' ומעתה הדברים ק"ו שאם בבועה וסירכא שהריאה שלימה לפנינו אלא שלא עלה בשר בודאי על הבועה אעפ"כ מטריפינן ולא מהניא בדיקת הקרקעית היכא שהנקב פתוח ועמוק ושחור לא כ"ש שלא תועיל בדיקת הקרקעית וזו היא ראיה שאין עליה תשובה: ואף לפי מה שנהגו חדשים מקרוב לבדוק הקרקעית אף בודאי לא עלה בשר היינו דוקא בבועה וסירכא שהריאה שלימה לפנינו ואין כאן אלא ספק שמא ניקבה או לא דהא בש"ס חוששין איתמר ומש"ה סגי בבדיקת הקרקעית אבל בנקב גמור חלילה לנו להתירו בלא בדיקה: ועוד אפשר שטעם החדשים מקרוב הוא דלעולם לא נפקינן מידי ספיקא שמא עלה בשר על הבועה שאפי' למראית העין נראה שודאי לא עלה בשר אפשר אם יבואו טבחים מומחין ובקיאין בבדיקה ידעו להעלות בשר על הבועה וכמ"ש מור"ם סי' ל"ו ס"ז לענין בועה בשיפולי יעו"ש. וא"כ הו"ל ספק חסרון ידיעה ולכן נהגו לבדוק הקרקעית גם בודאי לא עלה בשר ואף גם זאת שלא מדעת הרבנים הנז' אבל בנקב גמור לא יעלה על לב ח"ו להתירו בבדיקה והגם שדבר זה נראה ברור והוא עד לעצמו יש להביא עוד ראיה ממ"ש רבותינו בעלי המנהגים בדין סירכא ובועה שאם בצבצה הריאה בבדיקה א' אזי טריפה והנה בדין ניקבו העורות הריאה זה שלא כנגד זה קימ"ל כהרשב"א דמכשיר וכמ"ש מר"ן בי"ד סי' ל"ו וגם רבותינו הביאו דברי הרשב"א וכתבו עליו וכן עיקר ואע"ג דאיכא מאן דפליג עליה דהרשב"א ורמו עליה מההיא דאמרי' ריאה דאוושא וכו' זיקא על ביני ביני הרי שהרוח נכנס בין ב' הקרומות כבר יישב דבריו בטוב טעם מרן בב"י שברוב הפעמים לא יבא הרוח ביניהם ואפי' את"ל שיכנס הרוח בזה ויוצא בזה כיון שאינם מטונין זה כנגד זה לית לן בה הלכך כדברי הרשב"א עיקר עכ"ל: והשתא דאפילו בניקב העור העליון סגי בבדיקת הקרקעית ואמרינן דקרום התחתון עדיין קיים א"כ על מה זה החליטו רבותינו בעלי המנהגים להטריף כשיבצבץ בבדיקה הא' והלא אכתי יש תקנה לבדוק הקרקעית אם נמצא הקרום התחתון שלם ויפה אזי היא כשירה דאימור העור התחתון ניקב במקום אחר ונכנס הרוח דרך שם בין הקרומות ולכן יצא הבצבוץ בפעם א' מן הנקב שהיה בקרום העליון והו"ל ניקבו ב' זה שלא כנגד זה וכשירה וכי תימא שדבר זה הוא מילתא דלא שכיחא מ"מ קשה טובא מה הפסד יש בבדיקה קלה כזו במילתא דעבירא לאיגלויי לאלתר בלתי שום טורח והתורה חסה על ממונם של י"ש ובפרט לפעמים שהבצבוץ יוצא דק עד מאד וכמעט אינו נרגש ואפילו יבדקוה כמה פעמים אחרים לא יצא הבצבוץ וא"כ יש לתלות שהבצבוץ הדק ההוא אפשר שהעורות ניקבו זה שלא כנגד זה ומפני שהבצבוץ בא דרך עקלתון לכן אינו יוצא להדיא רק לפרקים וא"כ אמאי החליטו איפוא רבותינו בעלי המנהגים להטריף כשיצא הבצבוץ בבדיקה א' דבשלמא בשאר סירכא איכא למימר דליכא למיקם עלה דמילתא כיון שעורות אדוקים ודבוקים אלא ודאי דכשהבצבוץ לפנינו אינה מועילה בדיקת הקרקעית כי לא דברו רבותינו רק בסירכא ובועה שהרי שלימה לפנינו אבל כשיצא הבצבוץ לא מהני בדיקת הקרקעית וכ"ש בנ"ד שהריאה נקובה לפנינו והנקב עמוק ושחור ודאי דליכא למיסמך כלל על בדיקת הקרקעית וכדאמרן: וכן משמע ג"כ מסתימת לשון הפוסקים שכתבו אבעבוע שנמצא נקוב טריפה ולא כתבו שמבצבץ משמע דכי חזינן ליה נקוב מטריפינן ליה לאלתר וכי תימא דנקוב שאמרו היינו מבצבץ שאם אינו מבצבץ אינו מיקרי נקוב וקיצרו כמו כן דבר זה רחוק מאד דאם באמת הבצבוץ הוא הגורם אבל הנקב אינו מעלה ואינו מוריד א"כ הרי אתה מתיר הטריפה דכשאינו מבצבץ האבעבוע אמאי מכשרת ליה והלא הליחה סותמת ומעכבת הבצבוץ מלצאת וכ"ת נסיף הליחה ונרד לקרקעית הבועה ואזי נעמוד על בדיקתה א"כ הרי בדיקת הקרקעית הוזכרה בש"ס ופוסקים ואנן לא שמעינן ולא חזינן לה רק בדברי רבותינו בעלי המנהגים ואיך לא אישתמיט חד ממפרשי הש"ס או מהפוסקים לאדבורי דין בדיקת הקרקעית וגם רבותינו בעלי המנהגים כשהביאו דין אבעבוע שנמצא נקוב טריפה העתיקוה כמו שכתבוהו הפוסקים בלי תוספת ומגרעת ובהגיעם לדין סירכא ובועה אזי כתבו בדיקת הקרקעית לסמוך עליה ולומר דבועה באה בין שני הקרומות אלא ודאי כדאמרן שלא אמרו רבותינו בעלי המנהגים דין בדיקת הקרקעית רק בבועה וסי' שהריאה שלימה לפנינו ואין כאן אלא ספק נקב אבל בודאי נקב פתוח לפנינו אין לה שום בדיקה ואין ללמוד ולדמות בטריפות דאין לך בו אלא חידושו והיכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר וכ"ש דאיכא טעמא רבה לחלק וכדאמרן: ועוד ראיה זה ממה שנמ"כ במנהגים וז"ל בועה שנמצאת נקובה במקום שמשמש יד הטבח כשרה דתלי' ביד הטבח ומשמע מחידושי הרשב"א ז"ל דאפילו ניקב עד שמבצבץ תלי' בידא דטבחא וכשרה וכן משמע ג"כ מהב"י סי' ל"ז עכ"ל מוכח להדיא מדבריו דס"ל דדין אבעבוע שנמצא נקוב טריפה היינו אפי' בלא מבצבץ דאלת"ה אמאי אצטריך לאתויי ראיה מחדושי רשב"א ומהב"י והלא מילתא דפשיטא היא כיון שאינו נקרא אבעבוע נקוב וטריפה רק כשמבצבץ ומינה דהיכא דמבצבצה דכשרה היינו במבצבץ דאם אינו מבצבץ לעולם כשר אלא ודאי כדאמרן: והנה כתב מור"ם סי' ל"ו אם נמצאת בועה על מקום שנקלף העור העליון יש להטריף כי הוא כקרום שעלה מחמת המכה עכ"ל. ומהריק"ש ז"ל גם כן הביאו וכתב וז"ל אם נמצאת בועה על מקום שנקלף העור טריפה והרב כנה"ג הביא סברת כמה אחרונים ז"ל להטריף. ומעתה הדברים ק"ו דהא התם ידעינן בודאי דנקלף הקרום העליון והתחתון עדיין שלם ואף עפ"כ מטריפינן דחשבינן ליה קרום שעלה מחמת מכה