משפטים ישרים קכב

שהיתה מחוד לחוד כיון שלא נשאר בשר למעלה מהסירכא אינה עתידה להתפרק ואפי' אם לא היתה מכה בדופן כשירה על הכל יורוני מורי האמת והצדק ושכמ"ה: תשובה מכה בדופן אין לה מקום בנד"ז ולא שייך להתיר כלל מחמת המכה דהיתר המכה הוא בסי' מחשש נקב כיון שיש מכה אמרינן שהסירכא זו אינה מעידה על הנקב שבאה מחמת מכה אבל בסי' דשלא כסדרן וקמט שטעם איסורא משום שעתידה להתפרק מחמת שהבשר מקמיט ויעשה נקב לא שייך כלל להתיר מחמת מכה ומ"ש בשאלה שאין לה אחיזה וכו' הם דברים שאין להם עיקר ואך מה שיש להסתפק בזה וכן נסתפקנו בבוא מעשה כזה לידינו פעמים רבות דיש לו' דב' סירכות הם וכולם סרוכות לדופן ולא מינה ובה. ושוב ראינו בב"י בסי' ל"ט בשם הרמב"ן שכתב נדון כזה בסי' שלא כסדרן שני אונות הסרוכות מגבן לדופן וראשי הסירכות דבוקות לדופן ואין ניכר שם ראשי סירכות טריפה דאמרינן סירכא אחת היא מגב לגב ואח"כ נסרכה לדופן עכ"ל. ומזה יש ללמוד לנ"ד. ומ"מ נוהגים הטבחים לראות כח הסירכא להיכן הוא וסומכין להקל וכה"ג כתב מהרי"ט הביאו הפר"ח על דברי הרמב"ן ז"ל באופן שנד"ז טריפה היא ומטעם החוד אין להקל כלל שהוא קולא יתירה ולא הקילו המקילין אלא בסי' משיפול לשטח שנקל הוא לשפול להכפף אבל משיפול לשיפול הו"ל כמשטח לשטח וטריפה שהרי יש בשר למעלה מהסירכות באורך הסירכא וכבר שאלתי דעת טבח מומחה שבעירנו והסכים לכל מה שאמרנו לאסור ופשוט. וזה אשר שלחו מסאלי ראיתי מה שהשיב החכם הפוסק נר"ו ע"ד השאלה דאין להתיר ריאה מחמת המכה שבדופן וכתב ז"ל דע"י הסירכא דמכה משום דתלי' וכו' ולא כמ"ש בשאלה וכו' שהם דברים שאינם וכו' עכ"ל. ואחר המחילה מכת"ר נראה פשוט דלס' התוספת ז"ל שסוברים הסירכות הוא מפני שהם עתידות להתפרק כמ"ש בהדיא בדבריהם בגמ' פ' א"ט דמ"ז ע"א ודאי אנו צריכים לומר טעם זה דנהי דתלי' שהסירכא מחמת המכה שבדופן מ"מ חיישינן שתתפרק הריאה מהסירכא ותעשה נקב דלסברתם ז"ל שסוברים שהסירכות באים מהתפשטות לחות הריאה ואינם באים מחמת נקב ואעפ"כ מטריפין שהם עתידות להתפרק א"כ גם בסי' הבאה מחמת מכה אף שאינה מן הריאה מ"מ חיישינן כשתתפרק תעשה נקב אלא ודאי כשידעינן שהסירכא לא באה מגוף הריאה אלא נדבקה לה ממקום אחר לא חיישינן שתעשה נקב ע"י פירוק הריאה דדוקא כשבאה מגופה אף שהיא מהתפשטות הלחות חיישינן כשתתפרק תעשה נקב אבל כשבאה ממקום אחר ונדבקה אף אם תתפרק לא תעשה נקב דאין לה אחיזה כ"כ בגוף הריאה כמ"ש בשאלה. וכן מבואר להדיא בהר"ן ז"ל פ' א"ט על מחלוקת ר"ן ואבימי בריאה הסמוכה לדופן שכתב וז"ל ולדברי מי שאומר שאיסור הסירכא מפני שהם עתידות להתפרק בהא פליגי דר"ן סבר שיותר הוא מצוי שתסרך ריאה לדופן מחמת סירכא שבדופן משנתלה הדבר בהיפך לפי שהריאה קלה ונוחה לקלוט אצל הדופן וכו' וכיון שהסירכא מחמת דופן היא באה אין חוששין שמא כשתתפרק תנקב הריאה שאינה כ"כ דבוקה בה שתנקוב אותה כשתתפרק ממנה אבל כשהעלתה ריאה צמחים מחמת ריאה הוא ותולין שמצדה תתפרק ותנקוב ע"כ. הרי מבואר בהדיא דכשתלי' שהסירכא באה ממקום אחר אף אם תתפרק לא תעשה נקב וזוהי ג"כ סברת הרמב"ן ז"ל כמ"ש הר"ן ז"ל בסו"ד עי"ש. וא"כ נ"מ לענין זה ג"כ אף שיש כאן קמט מ"מ כיון דאיכא מכה דתלי' שהסירכא באה ממנה ונדבקה לריאה אף שנאחזה כ"כ בריאה בב' מקומות מה בכך כיון שאינה מגוף הריאה אף אם תתפרק הסירכא מהדופן ונשאר הקמט ואח"כ יתפרק לא יעשה נקב כמו שכתבתי לעיל: אמנם ראיתי להרשב"א ז"ל שאלה רט"ז שכתב היפך מזה וז"ל ועוד אני מוסיף טעם בזה שלא התירו בדאיכא מכה אלא מפני שאם תתפרק תתפרק ממקום המכה אבל עכשיו שנחלמה הצלע והסי' דבוקה שם יפה אם תתפרק יותר קרוב שתתפרק מצד הריאה ע"כ. ואף שדבריו אלו אין מנהגינו כך דאע"פ שנחלמה הצלע אפ"ה תלי' במכה מ"מ משמע מדבריו דאף בסי' הבאה מחמת מכה אם חיישינן שתתפרק מצד הריאה טריפה וא"כ אף בנד"ז קרוב לומר לפי דבריו ז"ל שתתפרק מצד המכה ונשאר הקמט וכשיתפרק יעשה נקב מ"מ כיון שהרמב"ן והר"ן קיימי בשיטה חדא כמ"ש נראה דכשירה ומעתה אפשר לומר דאם תהיה סירכא שלא כסדרן וסרוכה לדופן שיש בו מכה אפשר דכשירה דע"כ לא הטריף הב"י ז"ל אלא דוקא כשאין מכה אבל אם יש מכה כנגדה כשירה דתלי' שממנה באה ואף אם יתפרקו לא יעשה נקב כמ"ש זהו טעם השואל שהתיר הריאה ההיא: עוד חזר הרב המחבר וכתב על ענין זה וז"ל אף אם אמת שכ"כ הר"ן מ"מ לא הי"ל לשואל ללמוד מדבריו ז"ל עד ישקיף וירא איזו שיטה תפסו רבותינו בעלי המנהגים שידוע בעניני הסירכות אם נזכירם יארך הענין וכ"ש שכבר מצוים ביד כל אדם דברי הפוסקים בענין זה אך הענין הכריח לזכור מהם בקצרה. הא' שיטת רש"י ז"ל דס"ל אין סירכא בלא נקב ובכסדרן הקרום הולך וחזק והו"ל פסול החוזר להכשרו באונה שניקבה ודופן הותמתה כמו שהעלו התוס' ז"ל ובשלא כסדרן או לדופן או לכ"מ שאין הנקב פוסל בו לגרגרת וכו' בכולם טריפה אע"ג דלא מפקא זיקא דהו"ל קרום שעלה מחמת מכה. ב' שיטת התוס' ז"ל דאין חשש הסירכא משום נקב כלל רק החששא משום פירוק ולכך כשלא כסדרן וכן לדופן ולכל מקום טריפה ובכסדרן כשירה שאינה מתפרקת ולהיות שלשיטה זו קשה מ"ט דר"ן דקא' ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה בשלמא לרש"י ז"ל הדבר פשוט כמו שגילה טעמו דאמרי' אין סירכא זו מעידה על הנקב דמחמת מכה שהיתה בדופן באה אלא לתוס' ז"ל שאין בסירכא עדות על הנקב ואיסורא משום פירוק מה בכך שבאה מן הדופן וע"ז כתב הר"ן מ"ש כמו שהעתיק החכם הפוסק וכו'. והנה הצד השוה שבב' שיטות אלו שאין שום סירכא ניתרת בבדיקת פשורי זולת היכא דאיכא מכה בדופן. ויש עוד שיטה אחרת להרמב"ם ור"ת והרז"ה ז"ל והיא השיטה שתפסו רבותינו בעלי המנהגים דר"ן דבדיק בפשורי אליבא מכה בדופן ושיטה זו היא ממוצעת בין ב' השיטות שסוברים שהסירכא מעידה על הנקב כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' שחיטה ובפי"א האום של הריאה שנמצאת סמוכה וכו' חוששין שמא ניקבה וכו' עכ"ל ולכך בדקינן בפשורי ובשלא כסדרן לא בדקינן מחשש פירוק ומה שסוברים התוס' בכל הסי' סובר הרמב"ם בשלא כסדרן דוקא וה"ט כמ"ש הכל בו מפני שהאונות מדחפות והאמצעי' מכה עליהן ומפרקן ונוקבן ולכך לא מטריף המנהג במגב לגב ובכל אותם שזכר הש"ע. והנה לשיטת הרמב"ם וכן לשיטת רש"י דאין בסי' לדופן חשש פירוק כלל רק חשש נקב דברי הגמ' כפשוטן דר"ן סובר דאין חוששין לנקב דתלי' שמכה היתה בדופן כמו שפירש"י ואבימי סבר דחוששין ורב נחמיה בדיק בפשורי וכשלא יבצבץ אז תלי' בדופן אף אין בו מכה ואם יש מכה סי' זו