משפטים ישרים קכ

מתקאלים ונשאו ונתנו והפסידו חמשים אם ישלם ראובן מביתו: תשובה בש"ע הביא סברות בזה בסי' קע"ו ס"ו כתב דאין השותף משלם מביתו ובסי' צ"ג ס"ג הביא לשון הרמב"ם דמשמע להדיא שמשלם מביתו ונאמרו בזה תי' רבים המבי"ט הביאו הש"ך קע"ו ס"ק י"ד סובר דחולקין ונקטינן כהרמב"ם והט"ז כ"כ דחולקין הרמ"ה והרמב"ם אלא דהוא ז"ל סובר דלס' הש"ע העיקר כהרמ"ה דסי' קע"ז אלא דשם לא אתשיל להכי אלא שלמדנו דעכ"פ אף ממה שהטילו לכי"ה אין השותף מהנשבעין ונוטלין. גם הב"ח ז"ל מחלק בין הפסד דאתי מכח משא ומתן להפסד חיצוני. ולפענ"ד נראה לחלק דהרמב"ם איירי בנשתתפו בקנין דאף דאין המטבע נקנה בחליפין מהני הקנין לקבל כ"א אחריות קרן חבירו ולהשתעבד בו משא"כ כשלא נשתתפו בקנין דאין כאן שעבוד. ומעתה נבא לנ"ד ואען ואומר דאם לא היתה השותפות בקנין וכ"ש אם נשתתפו בשום דבר לבד והיה הפסד מכח שנגנב וכיוצא דאין הפסד לאמצע לשלם מביתו דהא לס' הט"ז והב"ח למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אין משלם מביתו והמבי"ט יחיד לגבייהו אך אם היה ההפסד מכח משא ומתן נראה לחייבו לשלם מכיסו דהא לס' הב"ח והמבי"ט ז"ל לכל חד כדאית ליה משלם מביתו והט"ז יחיד לגבייהו אמנם אם היה השותפות בקנין נלע"ד דכל אפי שוין לחייבו בין בהפסד מכח משו"מ בין בהפסד חיצוני. ונראה שכן עמא דבר כתי' הב"ח וכן נראה מדברי הרמב"ן שהביא הב"י סי' קע"ו שכתב ועמד עליו גייס וטרפו משמע דוקא באונס חיצוני. שבתי וראיתי דאף אם היה השות' בקנין אין לו עליו כלום דהקנין אינו לקבל אחריות רק סתם והוא אם היתה שם סחורה ואין חלוק אלא בין היה ההפסד מכח מו"מ או לא כמו שחלק הב"ח ז"ל ותול"מ וכן היינו דנין תמיד בש' תק"ן לפ"ק בכניסת הבלשת לעיר לתפ"ץ: תו שאלה הנותן קרקע לאשתו דקי"ל אינו אוכל פירות ואם מת נוטלתו חוץ מכתובתה כדאיתא סי' פ"ה ס"ז וח' עי"ש. יש להסתפק לפי התקנה מה יהיה משפטם אם מת הבעל בחיי אשתו אם תטלנו מ"מ ולא יכנס לכלל חלוקה ואע"ג דנ"מ נכנסים לכלל זה שאני שאינו אוכל פירות בחייה: תשובה מצאתי תשו' הרב מהר"ר יעב"ץ ז"ל דמתנה שנתן הבעל נכנסת לכלל חלוקה ובמ"א מצאתי כתוב משמו דכל מתנה שנתנה לה מהזולת נכנסת לכלל חלוקה משמע דמה שנתן לה הבעל אינה נכנסת וכו'. וישבתי דבריו מסכימים עם הדין והוא דמתנה שנותן לאשתו מחשש בע"ח ובההיא הבעל אוכל פירות ההיא נכנסת לכלל חלוקה כמו שמבואר להדיא מדבריו באותה תשובה שכתב דנכנסת לכלל חלוקה שכתב וז"ל דלא חיישינן שנתן להברחה כיון שהוא אוכל פירותיה משמע דבאוכל פירות איירי אמנם אם אין הבעל אוכל פירות אינה נכנסת לכלל חלוקה כמ"ש מר"ן סי' הנז' דכל דין שיש לה בגביית כתובתה יש לה בחצי הנכסים שנוטלת כנלע"ד ברור: תז שאלה נכסי צ"ב אם יכול ב"ח להשתלם מהפירות: תשובה כתב ב"י בשם בעה"ג והביאו הש"ך סי' קי"א דאשה שנתן לה אחד קרקע אעפ"י שהבעל אוכל פירות אין בע"ח גובה מאותן פירות דבעינן רווחא ביתא עכ"ל. ונראה דה"ה בנכסי צ"ב שתקנו לבעל לאכול פירות אין בע"ח גובה מאותן פירות דבעינן רווחא ביתא יעו"ש. ועדיין צריך ישוב דנראה דוקא נכסי מלוג אבל לא נכסי צ"ב דלא חיישינן בהו לרווחא דביתא וכן דייק לשון בה"ת דדוקא נכסי מלוג ועיין בטא"ה בחלקת מחוקק סי' פ"ה ס"ק מ"ג אישתמיטיה לשון זה ועיין טא"ה סי' פ"ה דמוכח דדוקא נכסי מלוג ומזה פסקנו בבעל שמשכן קרקע נכסי צ"ב של אשתו שהמש' קיימת לאכול פירות וכ"כ הב"ש בהדיא סי' צ' ססמ"ז והח"מ ס"ק מ"ב דאין בנכסי צ"ב משום ריוח ביתא יע"ש וכן הסכים מר אחי נר"ו: תח שאלה ראובן היתה לו בית אחד ומכר חציה לשמעון ובא בן המצר ורצה לזכות וראובן טוען כי הא' נוח לו ובן המצר קשה ממנו וחושש שיגודנו בדינא דגא"א: תשובה מפורסם הוא בגמ' ובפוסקים דכל עיקר דינא דבן המצר משום ועשית הישר והטוב אזהר רחמנא ללוקח שיעשה הישר והטוב ויחזיר הקרקע למצרן ומבואר בגמ' ופוסקים דכל היכא דאיכא פסידא דמוכר אין כאן דינא דב"מ ומבואר שם דאפילו אין כאן פסידא ברורה כ"א חשש פסידא אין כאן דינא דב"מ כמ"ש בסי' קע"ה ס"ה מכרה בהמתנה לית בה דינא דב"מ דיכול לומר הלוקח נוח לי ובודאי יפרע וכו' כמ"ש הסמ"ע. וא"כ נראה דכ"ש הכא שיכול לומר לו הלוקח נוח לי בשות' עמו ואתה ק' ותדחקני בדינא דגא"א להדיחני מנחלתי וז"ל הסמ"ע ס"ק ז' בעל כרחי וכו' והיינו דוקא בדלית ליה שום פסידא למוכר במכירתו שהוא רוצה לקנותו בכל ענין כמו הלוקח עכ"ל. משמע דוקא שלא יהיה שום שינוי בין הלוקח להמצרן הא לא"ה יכול המוכר לומר זה יש לי בו הנאה שאינה בך וכל שניכר לב"ד שדבריו אמת אין כאן דינא דב"מ אלא א"כ סבר וקבל המוכר להמצרן כמו במוכר בהמתנה כנלע"ד. וא"כ בנד"ז ג"כ פשיטא וא"צ לפנים דאין בזה משום ועשית הישר והטוב שהרי כהר"א הנז' צווח שהרב"ל הנז' נוח לו בשותפותו עמו ועוד שהוזיל גביה בקניית המחצית הנז' אם לאהבתו ועמידתו ושירותו וזירוזו לשרת בבה"כ הי"ג וכו' ועיין בסי' הנז' סמ"ט: תט שאלה ראובן משכן מחצית ביתו לשמעון ושוב מכר המחצית האחר ללוי ועמד שמעון ואמר שהוא מצרן: תשובה אמת כי בתקנות הנהיגו לפסוק כס' הגה סנ"ז דאפי' קדם המצרן וקנה המלוה יכול לסלקו מ"מ נראה דדוקא אם הממושכן הוא עצמו הנמכר אבל בנד"ז שמכר לו המחצית האחר שאינו ממושכן אין לו דין בן המצר כלל ואין זה אלא כי הא דכתב מר"ן ס"ס מי שיש לו בית בשכירות ובית שאצלו נמכר אינו יכול לזכות בו מדין בן המצר ובסמ"ע כתב אפי' וכו' או שוכר או ממשכן עכ"ל. ומדלא הגיה בהגה שם כלום הוכיח הסמ"ע ס"ק קי"ב דאף למורם אין שכיר או מלוה שממושכן הוא בידו יכולין לסלק להלוקח שקנה בצד אותה שדה עכ"ל. הרי דגם שלדעת מור"ם שפסקו בתקנות כוותיה דוקא השדה שמשכן עליה יוכל לזכות בה מדין מצרנות ולא השדה הסמוכה לה ויש לתמוה על הש"ך ז"ל במה שרצה לישב דברי מור"ם ס"ק נ"ט שכתב דמור"ם מפ' או או' ממושכן פי' והלוה יחפוץ ע"כ וא"צ כלל לידחק בכך דמור"ם מפ' או ממושכן כפשטה ואין המלוה מסלק ללוקח הלוקח בצדו אבל מסלק הוא הלוקח הדבר הממושכן בידו וזה נרא' להדיא דעת הסמ"ע ס"ק ק"י שסיים בדבריו דגם למור"ם שכתב וי"א דלמלוה דין מצרן וכן עיקר היינו אסיפא דאם קדם המלוה וקנה בן המצר מוציא מידו על זה לבד חולק אבל אמ"ש דאם קנאו אחר אין המלוה יכול