משפטים ישרים קיז

הרא"ש בשם הרמב"ן ז"ל אבל לפי התקנה שהיורשים יורשים חצי הנכסים עכ"פ אפי' אם כתובתה ק' מנה נמצא שאין נעקרת כלל ירושה של תורה ולכן דינא הוא שאין לבן מזונות כלל עם האלמנה אך יזון מחלקו שהרי יש לו ממה ליזון והאלמנה דוקא ניזונית מתנאי כתובה כל עוד שלא תבעה חצי הנכסים כנז': ועוד דהתם נמי אין נגרע מכתובת האלמנה כלום דלאו בשופטני עסקינן דודאי כשהיא רואה שלא נשאר מהנכסים כ"א שיעור כתובה תטלנו ותסלק כולם ומ"ש מר"ן עד שיאכלו הנכסים ברור דלאו דוקא אלא הכונה עד שיאכלו הנכסים העודפים על הכתובה ובהכי פליגא אסברא קמייתא דלס' קמייתא אם אין בנכסים כדי שיזונו שתיהן נוטלין מזונות האלמנה במושלם והבת הנשאר וכאשר תשלים תשאל על הפתחים ואם יש בנכסים כדי שיזונו שתיהן אם היה מלבד הכתובה לית דין וכו' ואם הכתובה ממעטת הדבר תלוי ביד האלמנה כל עוד שהיא שותקת הרי ניזונין שתיהן ואם תרצה ליטול כתובה תפסיד המזונות ובודאי שהיא אינה שוטה ותאכל עם הבת עד שתראה שלא נשאר כ"א שיעור הכתובה תטלנה ותלך לה ולזה לא הוזקק מר"ן והטור לכתוב דין מיעוט כתובה בהא דסי' צ"ג שאינו ענין לו כלל אחר שהדבר תלוי ביד האלמנה היא תעשה מה שיועילנה ודוקא לגבי בנות ובנים שייך לו' אם הכתובה ממעטת או לא אבל בהא דסי' צ"ג לא שייך כלל לשאול אם כתובה ממעטת או לא דודאי ממעטת אף שהדבר תלוי ביד האלמנה עכ"פ כשלא יהיו מזונות כ"א שיעור שתיהן בדקדוק לא תניח אותה האלמנה לאכול כ"א עד שישאר שיעור כתובה ותטלנו ותלך לה ואיך שייך לומר שהכתובה אינה ממעטת ויזונו שתיהן עד גמירא בעל כרחה של האלמנה זה לא יעלה על הלב כלל: ועוד אפילו לדינא דש"ס הנה לס' קמייתא דסתים לן מר"ן אפי' הבת עם האלמנה מכ"ש הבן ישאלו על הפתחים והאלמנה לבדה ניזונת והגם שכתב בב"י שהסברא האחרונה הסכימו עליה רוב המפרשים מ"מ מרגלא בפומייהו של יושבי כסאות למשפט לפסוק כסברא דסתים לן מר"ן כוותה עם שלדעתי אין הדבר כן: ועוד אפילו לסברא של י"א הנה בהיות הבן והבת האלמנה ניזונית וכולם ישאלו על הפתחים וה"נ בנד"ז הניח בת בין הבנים מאשה אחרת וא"כ אין להם מזונות עם האלמנה וכ"ז לרווחא דמלתא דלקושטא דמלתא לא דמי דינא דתקנה כענין זה לדינא דש"ס וכמ"ש. ומעתה הדין נותן שכל הבנים יתנכה מחלקם מה שיזונו אלא שפשט המנהג שלא לקנות כלום וכ"נ מדברי מהר"ר יעב"ץ זלה"ה שנז' בפנים והטעם שהאל' מסתמא מחלה וכו' ואין זה אלא בשרוים עמה וניזונים על שלחן אחד לא בבן שהוא ובני ביתו שרוים במקום אחר דפשיטא דאין לו מזונות כלל עם האלמנה וכמו שהרחיב הדברים החכם הפוסק נ"י אלא שהוא פסק שיזון הבן מההיא דסי' צ"ג וכבר כתבנו דעתנו שאינו כן אלא הוא ובניו שוין וכי היכי דלא שייכא מחי' בנד"ז לגבי אשתו ובניו כן לגבי דידיה לא שייכא מחי' מהטעמים שכתב ומההיא דסי' צ"ג ג"כ אין לומר כמ"ש והיה מקום לישא וליתן בדברי החכם אלא שאין הפנאי מסכים מצורף דבנ"ד לא נ"מ מידי בכל המשא ומתן הנז' כ"א להתלמד במקום אחר וכבר במ"א נשאנו ונתננו בזה לישב לשון מר"ן עם הנמוקי וכאן א"צ להאריך: ובמקום אחר כתב הרב זלה"ה על ענין זה וז"ל נדרשנו לחוות דעתנו בפס"ד הנ"ל ואחר ההתבוננות נ"ל שאין לבן הנז' שום זכות במזונות וכמו שכבר כתבנו זה במ"א וזה כי החכם הפוסק נ"י בנה יסודו על דברי מר"ן בש"ע סימן צ"ג. וכפי האמת מתקנת טוליטולא והנמשכים אחריה רבותינו המגורשים שהוסיפו בה דברים אין לנו עסק בדיני מזונות האלמנה עם דין הש"ס והפוסקים וכמו שאבאר. והגם שדין מזונות האלמנה קודם חלוקה יסודתו מדברי הש"ס והפוסקים וכמ"ש הרא"ש ז"ל דכי היכי דלדינא דש"ס כ"ע שלא תבעה כתובתה בב"ד ניזונית ה"נ כ"ע שלא חלקה בנכסים ולא תבעה בב"ד לחלוק והיתומים לא התרו בה שהם מוכנים לסלקה בחצי הנכסים לא אבדה מזונות אותו זמן כנז' בש"ע סי' קי"ח יעו"ש ובח"מ ס"ק ד' דמוכח משם דאם תבעה לחלוק או היתומים התרו בה שרוצים לחלוק אין לה עוד מזונות לפי התקנה אעפ"י שעדיין לא חלקה. מ"מ אין לנו ללמוד מינה לכל פרטיה ונאמר כי היכי דלדינא דש"ס יזון הבן עם האלמנה ה"נ לפי התקנה דלא דמי כלל דמהיכא ילפית לה אם מרובים שיש שם כדי מזונותיה וכתובתה והותר לא דמי כאוכלא לדנא דבנכסים מרובים לאו מדידה קא אכיל מחלק ירושתו הוא אוכל ולמה לא יאכל ממון אביו שהרי מזונותיה וכתובתה מונחים בקופסא לא תגע בהם ידו ואיך נלמוד ממנה לנדון התקנה שכל מה שאוכל נגרע מחלק האלמנה שנוטלת בעד כתובתה ואם באנו ללמוד מנכסים מועטים שניזון הבן עם האלמנה לסברא תניינא שהעתיק מר"ן שהיא סברת רוב המפרשים גם זה לא דמי כלל חדא דכל טעם שאמרו שניזון הבן עם האלמנה הוא כמ"ש הב"י בשם התוס' והרא"ש והרמב"ם ז"ל שאם אתה אומר שידחה הבן בנכסים מועטים לגבי מזונות האלמנה על הרוב לא ירש כלום דאין קצבה למזונות האלמנה כמזונות הבנות שהם עד שיבגרו ונמצא שירושה של תורה נעקרת ולזה לא רצו חכמים להפקיע ירושה של תורה מפני מזונות האלמנה לא כן לפי התקנה שיורשים נוטלים חצי הנכסים עכ"פ אפילו אם כתובתה מאה מנה נמצא שאין נעקרת כלל ירושה של תורה ולמה יזון הבן מחלק האלמנה שהוא בעד כתובתה: ועוד אעיקרא דדינא פריכא דאפילו בנכסים מועטים לא מצינו שיגרע מכתובת האלמנה מה שניזון הבן דאף שכתב בש"ע שניזון הבן עם האלמנה עד שיאכלו הנכסים פשוט הוא דלאו דוקא עד שיאכלו דלאו בשופטני עסקינן ובודאי שהאלמנה כשתראה שלא נשאר כ"א כדי כתובתה תתבע כתובתה ותסלקם כולם דכתובת האלמנה קודמת למזון הבת כנז' בסי' קי"ב בב"ש ס"ק ט"ז ז"ל וכתובת אשה קודמת למזון הבנות תשובת רמב"ן עכ"ל. אלא הכונה דודאי קודם צריך ליחד לה שיעור כתובתה ובנותר פליגי דלס' קמא שזכר מר"ן ז"ל האלמנה ניזונית והבת תשאל וכו' ולסברא ב' שניהם יזונו עד שישאר כדי הכתובה ותסתלק הבת ותטול האלמנה כתובתה ולזה לא הוצרך מר"ן ז"ל לזכור כאן דין כתובה אם ממעטת דפשיטא דממעטת דאם נאמר דאינה ממעטת איך קאמר לסברא תניינא שניהם יאכלו ולמה תאכל מכתובת האלמנה והלא האלמנה עכ"פ תדחה אותה כיון שהדבר תלוי ברצונה ולא שייך לזכור מיעוט כ"א בההיא דסי' קי"ב שאין הדין עם האלמנה אלא הבן והבת לחודייהו אז שייך לשאול אם הכתובה ממעטת או לא כיון שהיא אין לה נפקותא בזה אבל בההיא דסי' צ"ג ג"כ אם אתה אומר אינה ממעטת הוא דבר של תימה כמש"ל: ועוד דבנ"ד הוו מנכסים מרובים ואין לנו ללמוד מנכסים מועטים וכי היכי דבנכסים מרובים