משפטים ישרים קטז

מכל מקום נשאר זכות לשמעון להתפשר עם הגוי במה שיתפשר והשאר יטלנו הוא אחר שיטלו באי כחו רש"ך חלק מי"ו בכל החצר עד סוף פרוטה אחרונה והאלפרינסייא יטלנה שמעון. המשל הרי החצר נמכרת בסך ארבעה אוקיות והגוי מתרצה בשמנה יטלו באי כחו רש"ך רביע אוקייא ושבעה מעות יטלם שמעון וגם אם ימכור הגוי החצר לשום ב"ב רשות ביד שמעון לסלקו ויטול ט"ו חלקים שלו אכן אם נחלטה ביד הישראל הג' לא נשאר לשמעון שום זכות כמ"ש למעלה. וכ"ז דברים ברורים ופשוטים ולראיה ע"ד אמת ח"פ: שצ שאלה שלשה בני אדם שותפין שלשתם הניחו פקדון ביד שותפם הרביעי וכשתבעוהו השיב להד"מ אם יפטר בשבועה: תשובה נראה דחייב לשלם לכלם דדמי למ"ש בסי' ל"ז וסי' ע"ז ס"ה המוציא ש"ח על ג' וטענו כולם פרענו אם כל אחד חייב עשרה זהובים לעצמו וכו' עדותו כשירה על חבירו עכ"ל. ור"ל שהשטר בטל וא"כ ה"נ ברוצים לחייב שותפם כל אחד אין לו נגיעה במה שנוטל חבירו וכי היכי דלפטור נאמנין ה"נ לחייב דמאי שנא אלא דק"ק דא"כ למה כתב בש"ע אם כל אחד חייב עשרה זהובים לעצמו דמשמע דאם היו סתם אין עדותם עדות דכולם נוגעים בעדות כיון דשנים שלוו כ"א ערבים זה לזה וק' דס"ס אחרי שיפרעוהו כולם יחזרו כל שנים ויעידו על הא' שפרע ב' פעמים ויצטרך להחזיר לו השליש שלו וא"כ אפוכי מטרתא ל"ל וצ"ל דכיון שבתחלה היתה עדותם לעצמם כיון שהיו ערבים זה לזה שוב אינם נאמנים דעבידי לאחזוקי שקרייהו וק"ק מאי שנא משוכר שאם השכיר לו השכירות מעיד כמ"ש בס"ס י"ב וצ"ל דשאני התם שלא היתה העדות לעצמו ממש ודוחק. ומ"מ נראה דאף בהיו שותפים בחוב אחר שיפריעוהו יכולין להוליכו לב"ד אחר ויעידו עליו ויחזיר לכל אחד חלקו. ומזה ג"כ יש ללמוד לב' ערבים לא' שמעידים שפרע שאינם נאמנים ופורע שנית ומ"מ נראה דאחר הפרעון יכולין להעיד עליו שנטל מהלוה ב"פ ומחזיר. ויש לדקדק על זה ממ"ש הש"ך בסי' ע"ז ס"ק ט"ו וז"ל והיכא שג' הלוו מנה לא' ואחד טוען ושנים מעידים ומוציאים ממנו המנה ואח"כ מודים בדבר צריכין להחזיר לו המנה ואינם נאמנים במגו מהרש"ל וכו' ואין דבריו נר' עכ"ל וי"ל בדברי מהרש"ל ז"ל דלמה לא יהיו נאמנין כל שנים מהם להעיד על חלק שותפם הג' וכן יש ללמוד מהא דריש סי' ל"ז שאין השותף מעיד לשותפו אא"כ סלק עצמו וכו'. והנה יש לשאול אם היו ג' שותפים וכולם מעידים לפסול עדי המערער אם יכולין להעיד. ונר' דפשיטא דיכולין להעיד עכ"פ דהרי שנים יסלקו עצמם מחלק הא' ויעמידוהו בידו ואח"כ הוא ואחר יסלקו עצמם ויעידו לשני ויזכה בחלקו ואח"כ הזוכים בשני שלישים יעידו בלא סילוק ויזכה גם השלישי בשליש שלו זה נראה מוכרח ואין ספק בו וא"כ ה"נ נימא בג' שהלוו לא' ואני מסופק במ"ש הש"ך ואינו נ"ל אם דוקא על המגו או על עיקר הדין וצ"ע. ומ"מ הדין דין אמת לקוצ"ד כמ"ש בתחלה דקרא הוא על פי שנים עדים יקום דבר והרי שני עדים ועדיין צל"ע כי דברי מהרש"ל ז"ל ספקו על הענין עם היות שהוא ברור בעיני מ"מ לא אוכל לפסוק נגדו ז"ל כי דעתי כלא חשוב נגד דעתו זלה"ה: שצא שאלה ראובן הוסכם עם שמעון לבנות חורבתו וכשישלים ימשכן לו הבית בעד כל מה שהוציא וכשבנה מה שבנה מכר ללוי כל מה שבנה בסך מה בקנין כראוי ושוב חזר בו תשובה נראה דאין כאן מכירה דכל מה שבנה ראובן בקרקע שמעון יזכה בו שמעון ואינו חייב אלא דמים והוא מלוה בע"פ ואינה נקנית אלא במ"ג וקיים: שצב שאלה ראובן היו עליו חובות הרבה ב"ב ושב"ב והיה לו קרקע ועמד ומכרו לגוי בחובו והגוי מכרו לישראל מהו שיטרוף ישראל מיד הקונה מהגוי או נימא דישראל הבא מכח הגוי הרי הוא כגוי: תשובה ההיא דישראל הבא מכח גוי יש בה מחלוקת דבסי' קנ"ד סי"ח כתב דלא אמרי' הבא מכחו כמוהו אלא לגריעותא ובכמה מקומות אמרי' אפילו למעליותא בסי' הנז' סי"ט ובסי' מ"ה סי"ו הבא מכח כותי כמוהו ובסי' ס"ו סכ"ה ובסי' ס"ז סי"ו בהג"ה הבא מכח גוי הרי הוא כמוהו ולכן מי שקנה וכו' ומסקנת הסמ"ע בישוב הדינים דלא דחינן כח גוי אלא היכא שיש היזק לישראל כי ההיא דסי"ט קנ"ד סי"ח שמאפיל אורות חלון ראובן אבל היכא דליכא נזק לישראל אמרי' הבא מכח גוי כמוהו אפי' למעליותא וקרוב לזה כ' הט"ז וא"כ בנד"ז ודאי אמרי' הבא מכח גוי כמוהו כי ההיא דסי' ס"ו סכ"ה וסי' ס"ז סי"ו. ועוד בנד"ז אפי' נימא שיוכל לטרוף מיד הקונה מ"מ צריך לתת מעותיו שנתן לגוי וכמ"ש בסי' רל"ו: שצג שאלה ראובן מת והניח בנו גדול נשוי אשה ובנים ובן אחד קטן והיה הנישואין למנהג המגורשים ונשתהו זמן רב שלא חלקו העזבון והאלמנה ובנה הקטן היו ניזונין מן האמצע כל הזמן ההוא וכשבאו לחלוק טען הבן הגדול שגם הוא יטול מזונותיו של כל השנים מן האמצע וכתבו פס"ד גדול ע"ז חכמי ארבאט שהדין עמו: תשובה מתקנת טוליטולא והנמשכים אחריהם רבותינו המגורשים מקאסטילייא אין לנו עסק בדיני מזונות האלמנה עם דין הש"ס והפוסקים שהעתיק מר"ן בש"ע סי' צ"ג והגם שדין מזונות האלמנה בזמן הזה קודם חלוקה יסדו הרא"ש ז"ל על דברי הש"ס דחשיב לחצי הנכסים במקום כתובתה וכתב הרא"ש ז"ל כי היכי דלדינא דש"ס כל עוד שלא תבעה כתובתה בב"ד ניזונית ה"נ כל עוד שלא תבעה לחלוק הנכסים והיתומים שתקו ולא התרו בה שהם מוכנים לסלקה בחצי הנכסים כפי התקנה לא אבדה מזונות אותו זמן כנז' בש"ע סי' קי"ח ובח"מ ס"ק ד' דמוכח משם דאם היא תבעה בב"ד לחלוק הנכסים או אם התרו בה בב"ד שרוצים לסלקה אין לה עוד מזונות אפילו לפי התקנה מ"מ אין לנו ללמוד מינה לכל פרטיה ונאמר כי היכי דלדינא דש"ס יזון הבן עם האלמנה ה"נ לפי התקנה יזון הבן עם האלמנה דלא דמי כלל דמהיכא ילפית לה אם מנכסים מרובים כדי שיעור כתובתה ומזונותיה והותר לא דמי כאוכלא לדנא דבנכסים מרובים אין שום נזק לאלמנה שהרי כתובתה אין נגרע ממנה דבר ואם הבנים ניזונים הוא מחלק ירושתם ולמה לא יאכלו ואין ללמוד ממנה שיזון מן האמצע לפי התקנה שאז מה שנזון הוא נחלק מחלק האלמנה ואם באנו ללמוד מנכסים מועטים שניזון הבן עם האלמנה לס' האלמנה יש להשיב חדא דאעיקרא דדינא פירכא דלא אמרו שיזון בנכסים מועטים אלא שלא לעקור ירושה של תורה שאם אתה אומר שידחה הבן בנכסים מועטים על הרוב לא ירש כלום דאין קצבה למזונות האלמנה כמזונות הבנות עד שיבגרו ולזה לא רצו חכמים להפקיע ירושה של תורה מפני תקנת המזונות כמפו' כ"ז בב"י בשם