משפטים ישרים קטו

למדקדק בלשונו ולא יבליע התיבות והאותיות. ותשובת הריב"ש סי' שס"ה כבר עמדנו עליה בתחלת התגלע ריב זה וראינו שאין ממנה שום ראיה כלל מכמה טעמי. א' דהתם דעדיפא ודעדיפא נקט דהוא מסיק לדחות התפיסה ואומר הרב ז"ל דתפיסתה אינה תפיסה שהרי נכסים אלו לא משל יבם הם עד שיכנוס עכ"ל. ולמה יכנס הרב ז"ל בדינא ודייני שאין היבם נוטל כראוי ויצטרך להביא מחלוקת רש"י והרמב"ם ולהכריע כהרמב"ם ואז ידחה התפיסה ובלא"ה יש לו דרך רחב כאולם דבלא"ה אין ליבם שום זכות לא בראוי ולא במוחזק עד שיכנוס וכן מדוקדק מלשונו לבסוף שסיים אלא שאם ירצה היבם ביבום אז יירש כל נכסי אחיו ואפילו במקום אב ע"כ. הרי דלא איירי אלא בעיקר דינא בירושת היבם שאינה עד שיכנוס ואיך יתכן שידחה ויאמר מכח שהמלוה היא ראוי דאז נפיק מינה חורבא שיאמר השואל דאם היתה התפיסה במוחזק היתה תפיסה ולזה דחה הדבר מעיקרו וללמדנו דבר גדול שאף שהנכסים ראוים ליבם לא מהניא בידו תפיסה אף במוחזק וכזה רגיל הרבה בפוסקים ובתשובותיהם עיין בסי' קכ"ח בכנה"ג בהגהות הטור אות כ"ו ואות כ"ז כזה ממש וגרע מיניה ולפי דברי המביא ראיה משם לחלק בין ראוי לראוי מי גילה להריב"ש ז"ל שאותם הלוואות היו של אח ודלמא ירשם מאבי אמו או נתנו לו במתנה או שנתהוו משכר פעולה שכל אלו לסברתך ודאי הוו ראוי ולא היה להריב"ש לסתום אלא לפרש. ומלבד כל זה נראה לי שאין משם ראיה כלל לנדון דידן דנראה דאפילו לסברא קמא דהג"ה דיבם אינו נוטל בהלוואות האח היינו במקום אחים אבל לגבי אביו נוטל הכל ראוי ומוחזק דטעמא מאי אינו נוטל בראוי משום דבכור קרייה רחמנא ובבכור דאינו נוטל בראוי הוא עם האחים שאין לו שום ירושה בעולם להיות בו פי שנים זולת עם אחר וכזה ממש ביבם בנכסי האח הוא עם האחים ולא עם אביו דעם אביו מוקמינן מקרא פשטא יקום על שם אחיו המת ולא קראתו תורה בכור אלא עם האחים זה נראה לי ברור. וא"כ אין כאן ריח ראיה לנדון זה: ועוד יש אתי דחיה אחרת ונפקא מינה למקום אחר אך לא אגלה אותה כ"א לצנועים כמותך והוא כי בודאי הפוסקים הגדולים כרבינו הריב"ש ז"ל כל רז לא אניס לי' ובודאי ידע שאין היבם נוטל בראוי אך כשיהיה עוסק בענין אחר אפשר ישתמיט ליה בשכחה אותו הדין כיון דלא נ"מ מידי באותו הנדון שבו עוסק ויש לו לפוסקו לאמתו בדחיה אחרת ובנדון זה יש הוכחה חזקה לזה דאם כונתו מחמת דזה לא מיקרי ראוי כס' מהרי"ו הנה אנחנו רואים שמהרי"ו ז"ל כמה וכמה הוצרך, להתלבט בזה לחלק חלוק זה יען כי הוא נגד פשט הלכה שאין היבם נוטל בראוי והוצרך רבינו מהרי"ו ז"ל להודיענו שזה לא מיקרי ראוי בכמה ראיות ואיך הריב"ש ז"ל הושיטה בקנה ברמז כאלו הדבר פשוט וגלוי בש"ס ואיך לא הביט כלל אל ההלכה דיבם אינו נוטל בראוי ויחלק בזה כמו שחלק מהרי"ו ויביא ראיה וראיות לזה לא יאמין שום בעל שכל כלל שיהיה זה בעולם: שפט שאלה ראובן שמכר חצירו לגוי ונשארה לו חזקה וקנאה שמעון מהגוי והוחלטה בידו דהיינו שעכבה שנה ולא פדה מידו ראובן כפי התקנה ושוב חזר שמעון ומכרה לגוי אחר אם נשארה לשמעון שום חזקה: תשובה לכאורה נראה דיש לשמעון חזקה בשלשה חלקים שלו שהרי כשהיתה בידו היה לראובן חלק א' בחצר וג"ח לו וא"כ כיון שמכר לגוי נשארה לו חזקה בג"ח שלו אכן כד דייקינן זה טעות גמור דבשלמא אם היה שמעון מוכר לגוי ג"ח בפירוש נשארה לו חזקת הג"ח שהוא הרביע מהם אבל כיון שמכר כל החצר נשאר רביע החצר דוקא והוא של ראובן דחזקה א' שמענו שני חזקות לא שמענו והתקנה כך היתה שהקרקע הנמכר לגוים ישאר לבעליו רביע ממנו וכשהמוכר השני מכר כל החצר לגוים נשאר ממנה רביע והוא כבר של הא' ולא נשאר כלום לשני ואם אתה אומר שגם לשני ישאר החזקה נמצא שאנו נוטלין בחזקה קרוב למחצית וגם א"כ אם ישתכל ישראל וימכור אותה כמה פעמים משכחת לה יטלנה כולה וזה חוכא ואטלולא ולכן העיקר הוא שאין החזקה אלא לא' דוקא. אמנם נראה זכות גדול למוכר השני והוא בעודה ביד הגוי והוא שידוע שעם היות שסתם חזקה הוא רביע מ"מ יש לו עוד שני זכיות אחרים. הא' כשהוא ביד הגוי לפעמים נוטל יותר מרביע ולפעמים מחצה ולפעמים יותר. ב' שאם מכרה הגוי לישראל אחר יש רשות ביד בעל החזקה לסלקו תוך שנה באופן שיש לו ג' זכיות. א' נתפסת בקרקע והוא שיש לו רביע בקרקע. ב' ההטעאה שמטעין לגוי ונוטל יותר מרביע. ג' הסלוק תוך שנה כמפורסם כל זה במנהג ובתקנות. והנה בעודה ביד ישראל הא' יש לו כל הזכיות הנז' וכשמכרה הגוי לישראל אחר תוך שנה עדיין יש לו כל הזכיות הנז' ואחר שעמדה ביד ישראל כל השנה ולא פדה ממנו בעליה הראשון פקעו לו שני הזכיות האחרונים ולא נשאר לו כי אם הזכות הראשונה דהיינו שיש לו רביע ממש בגוף החצר ותו לא וכשעמד ישראל הלוקח מהגוי ומכרה לגוי אחר ניחזי אנן מי יזכה בשני הזכיות הנשארים בעליה הא' ודאי כבר נסתלק אחר שלא פדה מידו תוך שנה ולא נשאר לו אלא רביע מי יזכה בהם מוכרח שיזכה בהם זה המוכר השני לגוי דהיינו אחר שיטול ישראל בעליה הראשון רביע שלו במושלם זכות ההטעאה וזכות הסלוק לא נשארו אלא למוכר השני וזה בעודה ביד גוי השני ואם חזר הגוי ומכרה לישראל שלישי ולא פדה מידו השני תוך שנה פקעה זכות ישראל השני לגמרי מכל וכל שהרי הרביע האמיתי הנשאר הוא של ישראל הראשון כמ"ש למעלה דאי אפשר בעולם שישתייר ממכר הגוי יותר מרביע וכשנמכרה לישראל שלישי נשארה בין שניהם בין הישראל השלישי ובין הראשון זה יש לו שלשה חלקים וזה רביע ונסתלק השני לגמרי וכן לעולם אפילו תמכר ותחזור כמה פעמים זהו דינם ואין בחזקה יותר מרביע. ומעתה נבוא לנדון זה ונאמר שמה שנראה מדברי החכם נר"ו שהוא כמסתפק לבאי כחו ר"ש רביע או חלק מי"ו ולכן עשה שני צדדין לכאן ולכאן דבר זה נמצא כתוב להרב מהריב"ץ זלה"ה שכתב וזה לשונו שלפי מה שנהגו על הרוב שהחזקה היא רביע תהיה חזקה דחזקה חלק מי"ו וכן המנהג עכ"ל. ממילא איפשיט בעייא דלא נשאר לבאי כחו הב' כי אם חלק מי"ו בחצר כיון שמכרו גוף החזקה וכיון שקנה שמעון החצר מן הגוי אם הוא עדיין תוך שנה אף שיחזירנה לגוי לא נשארה לו שום זכות דכיון שהגוי מכריחו להחזירה לו כמות שהיתה בידו בתחלה דהיינו גוף וחזקה לא נשאר בידו אלא חזקה דחזקה והיא כבר של המוכרים הראשונים והמוכרים הראשונים לישתעו בהדי הגוי להתפשר עמו ברב או במעט בשכירות והשאר יטלו הם וכמו שהיה קודם קניית שמעון אך אם כבר עברה שנה ולא פדו מידו ונחלטו החמש עשרה חלקים ביד שמעון אז לא נשאר לבאי כחו רש"ך בט"ו חלקים וכשיחזירם שמעון לגוי אף שהם ביד הגוי גוף וחזקה