משפטים ישרים קיב

וכל הראוים לבוא לאחר מכאן הרי הוא בהם ככל האחים שהרי בכור וכו' דקדק בלשונו ז"ל לכתוב כל הנכסים הראוים ואם אתה אומר שדוקא ראוי מצד ירושה מאי כל הנכסים. ועוד אחר שביאר בבכור שני מיני ראוי ראוי דירושה וראוי דמלוה וסתם כאן ואמר כל הנכסים הראוים סתמו כפירושו שחוזר על הראוים שזכר שעל מי סמך להפיס בין ראוי לראוי ולקמן נאריך עוד בזה. הנה זהו צד א' לומר שמר"ן כן דעתו ויש צד לומר דדוקא בראוי דירושה כיון שחולק בו עם אחיו אבל נכסי האח עצמם נוטלם כולם היבם אפילו מלוה כיון שאין לאחים חלק עמו בהם ולהיות ששני הצדדים לא פסק בהם מר"ן כלום או מצד דפשיטא ליה כא' מן הצדדים או השמיטה ושכחה ממנו ז"ל בא מור"ם ז"ל כמנהגו לקבץ נדחי מר"ן ז"ל ואמר שיש שני דעות הדעה הא' כחד צד שזכרנו דכל ראוי לגבי בכור מקרי ראוי לגבי יבם והדעה הב' מחלקים דדוקא לגבי ראוי מצד ירושה אבל ראוי דמלוה וכו' ויש דקדוקי עניות בדברי מור"ם ז"ל המטעים לפרש בדבריו מה שלא עלה בלבו כלל. א' אומר דיבם נוטל במלוה ובשאר ראוי מהו שאר ראוי ב' אומר בראוי של אביו בנכסי אביו היה לו לומר. ואחרי ראותינו במקור הדברים שכן ראוי שכל המפ' מדעתו בדברי הש"ע מבלי ראות מקור הענין קרוב לגילוי פנים שלא כהלכה ח"ו. כן קרה בנדון זה לכל מי שלא ראה מקור ההגה זולתי לחכם צפרו יע"א שעם היות שראה מקור הדברים הניח האמת מן הצד ונכנס בפרצות דחוקות בפי' זרים מאד והנה בדברי מהרי"ו מפו' להדיא כמו שאנו רגילין להבין וזה לשונו ונר' לענ"ד דבנדון דידן בחובות וכו' מודו בה"ג והרמב"ם דירית להו היבם וכו' כיון שאחיו מת היה מוחזק בנכסים קודם שהלוה אותם וכו' יש להשיב דהא דקרייה בכור היינו דוקא בנכסי דאבא וכו' עכ"ל בקצרה. ומשם בארה שכל הדקדוקי עניות שבדברי מור"ם אין לחוש אליהם וכל החושש להם אינו אלא מן המתמיהין ופי' דבריו במלוה ובשאר ראוי היינו שבח הנכסים של אחיו שהזכיר שם ג"כ באותה תשובה ומ"ש בראוי של אביו פי' כמין ראוי שהם נכסי אביו אם מת אחר אחיו לאפוקי המין ראוי אחר שהוא המלוה וזה פשוט. ומעתה כיון שמור"ם ז"ל הכריע כס' הא' ודאי שכן ראוי לנו לפסוק שכלל גדול הוא בידינו מאבותינו ורבותינו לפסוק כמר"ן ז"ל ובמקום שלא גילה דעתו מר"ן ז"ל פוסקים כהכרעת מור"ם דאין נודד כנף ופוצה פה ומצפצף זולתי היכא שיש ראיות ברורות בהיפך מדבריו ז"ל ואף זה אינו אלא במקומות מועטים ולראוי לכך וכן פסק בס' הלבושים סתם כס' הא' עד שערבה בדברי מר"ן ז"ל ועשה דברי מר"ן ומור"ם ז"ל כס' הא' עיסה א' כאלו הם א' יעו"ש. ובאמת שלא היה צריך לנו לעשות סעד וסמך לפסק מור"ם ז"ל אלא שלהיות כי ראיתי רבים לוחמים לסתור מה שבנה ולחפאות עליו מה שלא עלה על דעתו כלל צריכין אנו ליטפל עוד להסיר מעליו ז"ל הדקדוקים שדקדקו עליו קצת מן האחרונים ז"ל ואלכה לי אל הגדולים ה"ה הרב ב"ש ז"ל תמה על הס' הא' כי לא נמצאת להריב"ש ז"ל שדברי הריב"ש ז"ל הם בהלוואת האב לא בהלוואת האח עצמו דיש לומר דנוטלם כולם היבם וסיים שכן משמע מדברי המגיד ז"ל דהיינו בשבח של נכסי האח דכתב המגיד ז"ל שהוא של היבם לבדו והנני יודע ערכי לפני הרב ב"ש ז"ל וכי אינני אפילו כא' מתלמידיו אך מ"מ עיילנא בבר לישב דברי מור"ם ז"ל שאני והוא ז"ל חייבים בכבודו ומה גם שהרב ב"ש עצמו כתב שלכאורה נראה דלא פליגי וכו' הרי שהוא ז"ל עצמו לא תקע עצמו לזה רק שנראה לכאורה וגם סיים שדברי הטור דסי' ס' כדברי מור"ם יעו"ש. ואחר העיון נראה שרבינו מור"ם ז"ל דיינא ונחית לעומקא דדינא ולא נעלם ממנו דהריב"ש ז"ל דאיירי בהלוואת האב ועכ"ז מביא ראיה מהם שאין חילוק בין ראוי לראוי אפילו בהלוואות וזה כשנקדים כי השני מיני ראוי הנזכרים בבכור הם שני סוגים חלוקים ראוי שלא זכה בו המת מעולם כלל וראוי שהיה בידו והלווהו לאחרים ושעבדו בידו. והנה לדעת מהרי"ו ז"ל וסיעתו דסוברים דמלוה לא מיקרייא ראוי לגבי יבם ומקרייא מוחזק ואין בו אלא הסוג הא' א"כ גם במלוה של אביו שזכה בה האח כשימות האח יזכה היבם בה כולה דאף שלא זכה בה בעצמה זכה בשעבודה ומנחילה לאחיו שהרי אנו אומרים שביבם השעבוד מיקרי מוחזק ומ"ל מלוה דידיה או דאבוה כיון שסוג ראוי זה אין ביבם כלל תהיה הלוואת אביו כשאר מוחזק והגע עצמך אם בבכור לא הוה קי"ל כרבי דמלוה מיקרי ראוי אלא בבר פלוגתיה מי הוה מחלקינן בין מלוה דידיה למלוה דאבוה ונאמר דשאני דידיה שהיו הנכסים בידו קודם שהלוה אותם זה לא יעלה על הדעת כלל. ומעתה יפה הוכיח מור"ם ז"ל מדברי הריב"ש ז"ל דס"ל דגם במלוה דידיה הוי ראוי ולא ירית לה יבם. וזה מדוקדק מדברי מור"ם ז"ל שכתב סתם י"א דכל הראוי לגבי בכור מיקרי בי' שרצה לומר ודאי דהלואת האח מקרי ראוי מדסיים וי"א וכו' והס' הא' עיקר ולכאורה לשונו אינו מדוקדק דהעיקר חסר דהא י"ל דהלוואת האב שהלוה מקרי ראוי. ואיך הודיענו בלשונו זה וגם הלוואת האח מקרי ראוי וכפי מ"ש מדוקדק היטב היטב דלס' הב' ההלואות כלל לא מקרו ראוי בין דידיה בין דאבוה ולז"א די"א דכל הראוי וכו' מקרי ראוי וממילא כיון דהלוואות מקרי ראוי אין לחלק בין דידיה לדאבוה דזהו השורש פלוגתתן אי מקרי ראוי א"ל. וכפי"ז הודיענו בקיצור לשונו מה שרצה להודיענו. גם מש"כ הריב"ש להוכיח מדברי המגיד כסברא זו ורצה ללמוד מהשבח של נכסי אחיו להלואת אחיו לקוצ"ד יש להשיב. וזה מה שיש להשיב על הרב ז"ל דלשיטתו ז"ל יהיו כל הפוסקים שסוברים דמלוה דאח מקרי ראוי חולקים על ה"ה וזה אנו רואים שדברי המגיד מוסכמים מכל הפוסקים אין חולק עליהם כלל ובהא מלתא איכא פלוגתא. ולזה נ"ל דחילוק גדול יש בין המלוה לשבח והוא דשבח היוצא מגוף הנכסים גריר בתר הנכסים שמשעה שזכה בנכסים זכה בשבחן שיתהוה בהם לאחר מכאן וברשותו אשבח שהרי אפילו בנכסי אביו לאחר חלוקה נוטל כל השבח היבם וא"כ ה"נ נכסי אחיו עצמם שאין חולק בהם עם אחיו הו"ל כנכסי אביו לאחר חלוקה שהרי חלוקים ועומדים הם משעת מיתת אחיו ולזה יפה כתב ה"ה שנוטל היבם השבח של נכסי אחיו אבל במלוה של אחיו שגוף המלוה אינו בעולם לא זכה כלל בו היבם והו"ל כשאר ראוי וחולק עם אחיו וזה מוכח גם מדברי מהרי"ו ז"ל שאין ראיה מהשבח למלוה שברשותו להביא ראיה לדבריו דבמלוה דאח לא יחלוק היבם עם אחיו כתב דאם גם מלוה דאח הוי ראוי א"כ מתני' דקתני ולא בראוי היינו מלוה דאח ופלוגתא דאביי ורבא על נכסי אב הם דאלו בנכסי אח כל השבח ליבם והיה לו לעשותה פלוגתא באנפי נפשה ע"כ. וביאור דבריו לפי שראיתי מי שנתקשה בהם והוא דאם ראוי דנזכר ביבם כולל שני מיני ראוי גם מוחזק שהוא היפכו כולל שנים וממילא גם השבח שהוא במוחזק כולל שנים ואיך יאמר עליה לא שנו דמשמע שחוזר על שני מיני שבח ולזה הי"ל לעשות פלוגתא באנפי נפשה ופשוט. משמע להדיא מדבריו ז"ל דאין ראיה מהשבח למלוה דאם איתא בפשיטות