משפטים ישרים קיא

מיוחד וזה פשוט דאי בעינן מגו באונות ושטרות מקניית קרקעות מאי מגו איכא והם גלוים לעיני השמש וכו' אלא פשיטא דאף בלא שום מגו נאמנת זהו מה שיוצא מצד הדין. אמנם מצד התקנה שכל הנכסים אפילו שלה יכנסו לכלל חלוקה חזר הכל לאמצע ויפרעו כל החובות מ"מ ואף שלכאורה יש לתמוה על המנהג דאיך יזכו בע"ח לגבות אחר מותו מה שלא זכו לגבות בחייו דאימת זכה הוא שיזכו בעלי חובותיו האם בקבר יזכה כדי שיגבו בע"ח ואם כתוב בתקנות שהכל יכנס לאמצע היינו ליורשים ומ"ש בתקנה שהחובות יפרעו מן האמצע כונתם לומר שאם יש דבר בעזבון שמשתעבד לבע"ח ויזכה לגבותו מן הדין דהיינו שם נכסי הבעל שהם שלו ובעלי חובות יגבו אותם לא יהיה נגרע מחלק היורשים לבד שכן הוא לפי הדין וגם לתקנת טוליטולא אבל לתקנת רבותינו המגורשים תקנוה ליפות כח היורשים שהחובות מן האמצע אבל אם אין שם אלא חפצי נדוניתה מאין ולאין יזכו הבע"ח דהיורשים מן התקנה זוכים ולא מאביהם וכאותה שאמרו מאבוה דאבא קאתינא זה נראה אבל מה נעשה וכבר פשט המנהג שהבעלי חובות גובים מנכסי הנדוניא אף שלא זכו לגבות בחיי הבעל: אכן בנד"ז שיש על האשה חובות שנתחזקו עליה ועל בעלה ויש חובות על הבעל יש צדדין לכאן ולכאן יש לדמות להא דכתב מר"ן בטא"ה סוף סי' צ'. וז"ל ראובן שהיה לאשתו קרקע נכסי מלוג ונתחייב לשמעון בשטר ואח"כ נתחייבו הוא ואשתו בשטר ללוי ומתה בחיי בעלה לוי קודם לגבות מאותו קרקע נכסי מלוג עכ"ל. וא"כ גם בנד"ז שיש חובות על הבעל לבדו ויש חובות על שניהם חובות שעל שניהם קודמין כיון שאין כאן אלא נכסיה ועכשו הוא שזכו הב"ח שלו לגבות נמצא ששעבוד חובות שעל שניהם קדמו: ויש צד לומר דלא דמי דהתם שאין זכות לבעל בנכסיה אלא לאחר מיתתה הוא שיורש ודאי לא יוכלו בעלי חובות שלו לגבות אלא מה שיורש בחייה וכבר בחייה שעבדה אותם ברשותו לבעלי חובות של אחרים ואין כאן מה לירש הוא שיטלו בעלי חובותיו אבל בנדון זה כבר כתבנו דלא שייכא זכייה שהבעל כבר מת ואין כאן מי שיזכה רק לפי המנהג אנו אומרים שמתקני התקנה כך תקנו שיגבו הבע"ח אף שהם של הבעל לבדו ואיכא למימר כך תקנו שמתחלה בעת נישואיה משתעבדת נדונייתה לבעלה כפי התקנה להשתעבד לבעלי חובותיו לכשימות וא"כ הו"ל כאלו לוה ולוה ואח"כ קנה דקי"ל דיחלוקו וכל החובות שוים שלו ושלה וכן משמע קצת מסתימת לשון התקנה אחר פריעת כל החובות משמע הן חובות שעליה הן שעליו כולם שוים ולהיות שהדבר נוטה לכאן ולכאן ויש לנו חילוק דעות בזה רצינו לעמוד על דעת זולתנו לגלות דעתם במה שיורו אותם מן השמים אחר ההתבוננות בדין וח"פ בשבט תקמ"ט לפ"ק וקיים. ולדעתי הצד השני עיקר והוא פשוט לקוצ"ד מאד וכן הסכים כהה"ר שלמה טולידאנו ז"ל: שפז שאלה כשנכנסה בלשת לעיר לתפ"ץ בש' תק"ן בח' זיו כאשר יקראו לסומא סגי נהור יש רצו לדון שכל מה ששללו או"ה יחזירום לבעלים בדמים מועטים שלקחו אם הדין אמת או לא: תשובה אין זה כלום ובפי' אמרי' בסנהדרין פ' חלק עי' סימן שס"ח א"ל והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו א"ל כמשק גבים מה גבים הללו מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף ממונם של ישראל כיון שנפל ביד גוים מיד טיהר עכ"ל. פירש"י ז"ל וזה לשונו אף ממונם של ישראל ואין אתם צריכין לטרוח ולהחזיר להם שכבר טיהר ביד גוים מדין יאוש בעלים כדין המציל מן הנהר ומן הגייס שא"צ להחזיר עכ"ל. ובדין המציל מן הארי כתב מר"ן סי' רנ"ט המציל מזוטו וכו' הרי אלו שלו אפילו הבעל עומד וצווח עכ"ל. ובגמ' להדיא דאפילו לא נתייאש במס' מציעא דף כ"א גבי יאוש שלא מדעת קא' דזוטו של ים וכו' אע"ג דלא נתייאש וז"ל רש"י רחמנא שרייה ואפילו באת ליד המוצא לפני יאוש עכ"ל. ובאמת שדברי רש"י קשיין אהדדי דשם בסנהדרין כתב מדין יאוש והכא כתב אע"ג דלא נתייאש ויש לישב (א"ה עיין מ"ש פרי צדיק באורך היפך דברי הרב ז"ל. מבי"ן): שפח שאלה מלוה של מת שהיה נושה באחרים אם הוי ראוי וחולק אותה היבם עם אחיו או נימא יבם במקום אחיו קאי ויורש כל נכסי אחיו בין ראוי בין אינו ראוי: ועוד שאלה בנכסים שגבה היבם כבר ולא הספיק ליתן חלקו לאחיו עד שמת אחיו ויבם את אשתו אי מקרי מוחזק כיון שהיא תחת ידו או כיון שלא הגיעה ליד אחיו מיקרי ראוי: תשובה על השאלה הראשונה זה כמה נשאלתי על נדון זה והשבתי כמעתיק דברי הש"ע בקצרה לפי מה שאנו מבינים משטחיות דבריו וכפי מה שהורגלנו לקרות ועכשיו רואה אנכי כי רבים מתאמצים להכחיש המפורסם והגלוי בש"ע ובהלכה רווחת את כל ונוכחת יטילו ספק ומעיילי פילא בקופא דמחטא בדברי מור"ם ז"ל לזה הזקקנו להאריך קצת בדברים הגלוים והוא שמר"ן ז"ל כתב בסי' קס"ג ס"א שהמיבם זוכה בנכסי המת ועומד במקומו וסיים אבל לא בראוי כגון אם מת אחיו ואח"כ אביהם וכו'. והנה מה שהוזקק לבאר כגון אם מת וכו' הוא לשלול דברי תשובת מימ' בשם רש"י שפי' שנכסי אביו יטול בהם היבם אפילו מת אחר אחיו דלא דברה תורה כלל בראוי לאח דהיבם במקום אחיו קאי ולא דברה תורה אלא בראוי לאב לומר שאם מת אביהם ואח"כ מת האח ואח"כ מת אבי אביהם כשיבא לחלוק היבם עם אחיו בנכסי אביו לא יטול חלק אחיו כ"א בנכסי אביהם ולא בנכסי אבי אביהם דהוי ממש היבם דומה לבכור שאינו נוטל פי שנים כ"א בנכסי אביו שנמצאו בשעת מיתה ולא בנכסים שזכה בהם אביו בקבר זהו פירוש רש"י לדעת מהר"מ ז"ל. ואנן לא קי"ל הכי אלא לדעת בה"ג וריב"א וכפסק הרמב"ם ז"ל דאף הראוי לאח אינו נוטל היבם אלא חולק עם אחיו. ויוצא לנו דאם מת אחיו ואח"כ מת אביו אינו נוטל היבם אלא חולק עם אחיו וזהו שכתב בש"ע כגון אם מת אחיו וכו' שלהיות ששטחיות הרישא דקאמר ודוקא במוחזק חוזר על נכסי אביהם תאמר דוקא במוחזק לאביהם לאפוקי ראוי של אביהם לזה פירש ואמר כגון אם מת וכו' ובמלוה של מת לא נזכר בדברי מר"ן מה היא דעתו יש צד לומר והוא העיקר שפשיטא דגם מלוה הוי ראוי דמאי שנא אחר דלגבי בכור הן שוים ומה שלא ביאר זה משום דסמך על מקור הדין שעליו נזכר בגמ' לגבי בכור העתיקו לגבי בכור שהוא מקומו ומינה נילף וזה עצמו שביאר כאן כגון שמת אחיו לא היה צריך לכותבו אלא מפני החדוש והשינוי שבינו לבכור דראוי דבכור הוא נכסי אביהם וראוי דיבם הוא נכסי אביהם עצמם לזה הוזקק לכותבו אבל במלוה ושאר הענפים המסתעפים לא הוזקק לכותבו וכן עשה הרמב"ם ז"ל שאחר שכתב כל הדברים הנז' הנצרכים לבכור ונזכרו בגמ' בבכור סיים וז"ל מי שיבם אשת אחיו הוא יורש כל נכסי אחיו המוחזקים