משפטים ישרים קו

לבנות לו בית. אך צריך לחקור שבהגה כתוב דאם היה משכירו לאחרים חייב ליתן לו שכרו מדר"י כיצד הלה יעשה סחורה כו' ויש להסתפק מהו שיתן לו. ונראה דודאי אינו מנכה לו אלא שכר חורבה לבנות לו בית והמותר הוא של בעל הכותלים דכל עיקר טעמא דמחייבין אותו הוא מהא דר"י כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו ולכן אחר שנשער שכירות הקרקע לבנות לו בית המותר הוא משום הכותלים והוא של בעל הכותלים וה"ז כמעמיד רחיים בקרקע חבירו ומשכירו דפשיטא דאין ליתן לבעל הקרקע אלא שכר הקרקע להעמיד בו ריחיים וה"נ כן הוא וכמ"ש הרא"ש ז"ל דלא בא אלא לומר אע"ג דלא קיימה לאגרא לא נאמר דאינו נותן כלל אלא כיון דהשכירו לאחרים נותן שכר ומיהו אינו נותן אלא שכר חורבה לבנות בית אפי' השכירה לאחרים ומהריק"ש ז"ל סובר דישלם כל השכר עי' סי' שע"ה. אך יש להסתפק בהא דסי' קס"ד בבית ועליה דלא חיישינן בה אפי' לשחרוריתא ומ"מ בלא שחרוריתא אם השכירו לאחרים מהו שיתן לו מיהת שכירות הקרקע ונראה דלא הוא וא"צ ליתן לו כלום אחר דביתה לעליה משתעבד אין כאן פרתו של חבירו כ"א פרת עצמו וכי היכי דלא קפדינן על השחרוריתא כן לא קפדינן על עושה סחורה בפרתו של חבירו. נקטינן מהכא איזה חידושי דינים. א' הבונה חורבת חבירו ודר בה כמה שנים אם השחיר הכותלים ישומו לו כמה שכר יתן הבונה חורבה בקרקע חבירו בכל חדש וחדש. ב' ואם לא השחיר בכותלים א"צ ליתן כלום. ג' אם השכירה לאחרים אפי' לא השחיר בכותלים חייב ליתן כשכר הנז' בס"א. ד' אם היתה משותפת בינו ובין חבירו או אם היתה עליה שלו ע"ג הבית דאז הבית משועבדת לבונה א"צ ליתן כלום בין השחיר בין לא השחיר בין דר הוא בעצמו בין השכיר לאחרים וקבל שכר והכי מוכח ג"כ מסי' קס"ה מבית הבד שזורע למטה הגם שמקבל שכר הפירות שיולדת לו לא אמרי' כיצד הלה עושה סחורה וזה פשוט: שסז שאלה אשה ששאלה חפץ בלא ידיעת בעלה: תשובה בש"ך ס"ס שמ"ז כ' משם רש"ל לחיוב ולפטור עיין שם: שסח שאלה ראובן היה מוכר חפץ והיה אומר לקונים שנתנו לו בו סך כ"ו ואינו רוצה למכור והוסיף לו שמעון סך מה ומכר לו ונמצא שקרן אם יכול שמעון לחזור עליו: תשובה נראה דיכול לחזור כדאיתא בסי' של"ב בהגה בע"ה שהטעה פועלים כו' יעו"ש. וגם הכא נר' שיכול לחזור ונותן לו כפי מה ששוה למכור בשוק וגם בנושא ונותן באמונה בכו"כ לקחתיו וכך אני משתכר בו כתב ה"ה שכן הוא האמת ע"ע: שסט שאלה פשיעה בבעלים דקי"ל דשרי אם נאמר גם כן ה"ה היזק בפשיעה כגון מעשה שהיה א' שאל מחבירו בהמה והוסיף יותר ממשאה והיה עמו במלאכתו: תשובה נראה דלא אמרו אלא פשיעה בבעלים וזה מזיק בידים הוא וכן כתב הרדב"ז ז"ל בהדיא בתשובה. מבי"ן] ולא מהני מידי מה שהוא בבעלים וחייב וראיה ממה שכתב בש"ע דשותף שהקיף שלא מדעת ההפסד לעצמו אף על גב דכל שותף הוא עמו במלאכתו: שע שאלה זה נוסח צוואה באור ליום ו' בשבת עשרה ימים לחשון ש' החזקתי"ך לפ"ק היינו יושבים לפני החה"ש כהה"ר אברהם מימאראן ז"ל שהיה מוטל על ערש דוי ומצאנוהו שהיה שפוי בדעתו משיב על הן הן ועל לאו לאו ושאל את פיו אחד מהיושבים לפניו הלא ידעת כי ר' משה בנך הוא בכור וכו' ואיך תהיה אופן החלוקה. וצוה ואמר לנו רא"ם הנזכר שידעתי נאמנה שהוא בכור ואופן החלוקה בין בניו ובנות בניו הוא בשוה חלק כחלק שבנות בניו הנז' יטלו חלק פשוט כ"א מבניו זהו מה שצוה בפנינו וכו': תשובה מצד שמעט חלק הבכורה לכאורה יש לו' שלא יזיק להריע הצואה הנז' כי לפי מ"ש הרמב"ן ז"ל בפי' הפרשה והביאו מהר"ם פאדווא סי' מ"ד שאין הדין של לא יוכל לבכר נוהג אלא בעוד הבכור בחיים הוא עצמו דכתיב את פני בן השנואה אך ששום א' מהפוסקים המפורסמים לא זכר דין זה כלל ואף הב"י ז"ל המאסף לכל המחנות לא הביא וגם כי ק' הדבר מאד להוציא דין מתוך מקרא מה שלא זכרו התנאים והאמוראים שלא ניתן רשות לחדש דינים מן המקרא ולא לחכמים שאחריהם וגם א"כ הי' לנו לומר דכשמת הבכור אין בניו נוטלים חלק בכורה כלל דהא קרא כתיב על פני ואין לומר דההוא ילפי' מקרא דאחריו כי את הבכור בן השנואה וגו' שלא אמר בו על פני ומג"ש דמשפט כדאיתא בב"ב דקי"ו בפי' רשב"ם דהא כמה דרשות דרשי' מקרא קמא למעט מבכור וכמ"ש סי' רע"ז ס"ד בכור שנולד טמטום וכו' דכתיב וילדו לו בנים ע"כ הרי דלגמרי ממעטי' ולדברי הרמב"ן ז"ל היה לנו לומר דבן הבכור אינו נוטל כלל בכורה ולא נדרוש ג"ש דכתיב על פני דכי היכי דממעטינן טמטום לגמרי משום דכתיב וילדו משום דאמרי דהכתוב השני חוזר לא' ה"נ נאמר בדרשה זו אלא נראה דלא דרשינן דרשה זו דאפשר דהכתוב דיבר בהוה דהבנים נשארים אחר מיתת האב ולכן אמר על פני וכו' וה"ה אחר מותו או י"ל דבני בנים הרי הם כבנים וכאלו הם בחיים. וגם נראה ברור שהוא ז"ל להלכה אמרה ולא למעשה ממה שלא הביאה בפסקיו ותשובותיו רק בפי' המקרא. ועוד מצד אחר נר' להריע צואה זו דאפי' לדברי הרמב"ן ז"ל חלק בכורה זו לא גרע מחלק פשוט וקי"ל דהאומר פלוני בני לא יירש אלא כו"כ או שאמר לא יירש שמעון אלא ראובן לא א"ל כלום אבל אם אמר ראובן בני יירשני או יירש כל נכסי ולא יירש שמעון וכו' עכ"ל רפ"א ס"ג. הנה מבואר שאם אמר בלשון שלילה למעט חלק הירושה לא אמר כלום וה"נ באומר יטול חלק פשוט שלל חלק בכורה וכאלו אמר פלוני בני לא יירש עם אחיו דקי"ל אף לגבי הפשוט לא אמר כלום ואחר דעכ"פ בני בנים עומדים במקום אביהם הבכור ליטול פי שנים אינו יכול למעט חלק הבכורה בלשון שלילה רק בלשון חיוב המועיל בשאר יורשים דהיינו שיאמר פ' בני בכור יטול כפשוט ושאר בני יירשו שאר נכסי כמ"ש בס"ג אמר פ' בני לא יירש אלא וכו' לא אמר כלום ע"כ. וכן בנד"ז באומר שבנות בניו יטלו חלק פשוט ודאי אין כונתו על החיוב דהיינו שיטלו דזה פשיטא שלא יטלו אלא חלק פשוט ולא שני חלקים והו"ל כאלו אמר לא יירשו אלא כו"כ דקי"ל דאין דבריו כלום לגבי ירושה וכ"ש לגבי בכורה: איברא דלכאורה י"ל ע"ז מהא דכתב בס"ד אמר איש פלוני בכור לא יטול פי שנים וכו' לא אמר כלום שנאמר לא יוכל לבכר וכו' וקשה דמאי אריא משום דכתיב לא יוכל לבכר בלא"ה לשון זה אינו מועיל אפי' בשאר יורשים וא"כ בלאו קרא דלא יוכל לא אמר כלום אבל לשון הטור מדוקדק יותר שכתב וז"ל