משפטים ישרים קג

בשררה והאח השני עומד ומשמש בבה"כ הנז' מהו שיזכה הוא בכל השררה: תשובה לפי הכתוב בפוסקים שאין השררה נמכרת כדאיתא בח"ה ס"ס קע"ט ראובן ושמעון שירשו מאביהם שאין לשום אדם כח לבנות בבה"כ אין יכולין למכור כחן לאחרים דלהם ניתן הרשות ולא לאחר ולא שום שררה יכולין למכור עכ"ל. מעתה נראה דזה שסילק עצמו מהשררה ונתייאש ממנה ונתנה לאחר והאחר ודאי לא זכה ממילא האח יורש הכל דהו"ל כאלו אחיו אינו ראוי שהרי סילק עצמו וכיון שסילק עצמו יזכה האחר בכל השררה שהשררה אינה ממון להתחלק ליורשים רק מצוה מן התורה והכהן המשיח תחתיו מבניו ואם לא רצה אחד מהם בשררתו יזכה אחיו בכולה וזה נראה פשוט: שסא שאלה אשה שטוענת שאין לבעלה גב"א והודה לה מה הדין בכתובתה: תשובה אין לה כ"א עיקר וכתובה ונדוניא אבל לא תוס' כן מצאתי בפסק א' להחכם כהר"ר יוסף עטייא ז"ל והסכים על ידו כמהר"ם אדהאן זלה"ה בכמה ראיות נכוחות ודוקא במגרש בע"כ אבל מרצונו יש לה. וכ"ה בס' שו"ת למהרח"ט ז"ל עי"ש: שסב שאלה חמץ בתוך הפסח שנתבטל ביד הגוי בס' וקנה ישראל מן התערובות אם חוזר וניעור: תשובה נ"ל דזה תלוי בפלוגתא בחמץ שנתבטל קודם הפסח אם חוזר וניעור דלס' מאן דאמר חוזר גם כן כאן חוזר ולס' מאן דאמר אינו חוזר ג"כ אינו חוזר דכשבא ליד הישראל בא והוא כבר מבוטל ואינו חוזר ואין איסור אלא כשנתערב משהו אצל ישראל כנלע"ד ועדיין צ"ע. ודעדיפא מזה אמרו באברי בשר נחירה שנכנסו עם ישראל לארץ צדדו בגמ' דכיון שהותרו הותרו וכ"ש בזה שאינו אלא דרבנן וכן נ"ל בכל דברים שאינם בטלים מפני חשיבותן אגוזי פרך וכו' ודבר שבמנין אם נתבטלו ביד גוי וקנה ישראל שרי. וגם קצת יש לדמות זה להא דאמרינן במס' נגעים דבגד או בית שלקחו מנוגע מהעכו"ם מונה לו משעה שנכנס ביד ישראל וזה שהיה ביד העכו"ם כמאן דליתיה דמי: שסג שאלה מכפר אגוראי טרפס הכבד שניקב סמוך הרבה למקום חיבורו בצלעות האדום נקב ונכנס החלב בו וסתמו דהיינו שנכנס החלב בו ונתרחב מכאן ומכאן ונסתם הנקב אך אם ידחוק בנקב יכנס בו אצבע אי בהמה זו מותרת או אסורה: תשובה יש להתיר מב' טעמים א' שכבר כתב הש"ך והפר"ח בשם הד"מ וספר דברי ריבות ופוסקים אחרים בפי' מצד הכבד שכתב בש"ע סי' מ"א דהיינו שאינו מטריף אלא במקום שהטרפס מכסה הכבד ובשאר הטרפס כשרה וכן כתוב במנהגים שבידינו וז"ל נר' שלא אסרו בניקב הטרפס אלא בניקב כנגד הכבד אבל כל שאר הטרפס אין הנקב פוסל אותו וכבר מנה אותו הראב"ד עם האברים שאין הנקב פוסל עכ"ל, ועם שפשט המנהג לאסור בכל הטרפס כנר' שחששו לסברת המפרשים האחרים שהביא הש"ך והפר"ח דמצד הכבד לפי' הט"ז בא למעט חלק הדבוק בצלעות ובאמת שפי' זה אף אם שבחוהו הפר"ח והט"ז לקוצ"ד הוא תמוה דמהיכא תיסק אדעתין להטריף בחלק הדבוק לצלעות אחר שמחובר שם כתולדתו וכאבר א' חשוב וגם אם זה בא לשלול לא הי"ל לומר מצד הכבד אלא ניקב לחלל. גם גי' הב"ח חצר הכבד לא אתי כלל ללשון הש"ע ניקב טרפס הכבד נקב מפולש מצד הכבד טריפה וכו' הוא לשון המרדכי ולגי' הב"ח כך היל"ל ניקב חצר הכבד טריפה ויש להאריך. מ"מ כנר' מהמנהג שחששו לפי' אלו ואסרו בכ"מ מצד הכבד מ"מ נר' דאם יש עוד קולא אחריתא דהיינו שנסתם בסתימה כל דהו שאין הנקב ניכר לעין כשרה וכן היה בנד"ז שלא היה כנגד הכבד ועוד שנסתם בחלב וכבר כתבו משם הרב א"ז שהתיר בכיוצא בזה בניקב הלבן שבכבד וסתמו הכבד שנכנס בו כבר ונעשה כעין ראש מסמר ונ"ד נר' להתיר יותר עם היות שבאותו נדון היו צדדין אחרים להתיר מ"מ במקום אחר תמהתי על הוראתו ז"ל. גם בנ"ד יש צדדים אחרים. ולקוצ"ד דנ"ד אף אם לא היה נסתם כלל הייתי מתיר לולי המנהג כיון שאינו נגד הכבד שזהו הפי' העיקרי ושהביא בעל המנהגים וכ"ש שטרפות הטרפס לא נזכר בש"ס ובהרמב"ם והרי"ף ז"ל רק בעה"ג חדשו ושומעין על פירוש שהוא להקל אך מפני המנהג איני מתיר אם לא בצירוף הסתימה חוזרני כי להתיר בכל מקום שיהיה שלא כנגד הכבד שזהו הפי' העיקרי שהביא במנהגים ותול"מ ואין לחוש למנהג כי הוא מנהג לחצאין ואין לו מקום: כתבו משם הרב א"ז ז"ל שאירע שניקב הלבן שבטרפס ונכנס בו הכבד ונתרחב הכבד יותר מהנקב ונעשה כעין ראש מסמר והתיר מטעם שנסתם והרבה יש לתמוה דעיקר טעם איסור הנקב משום שנכנס הרוח לכבד ואיך נתיר כשיצא הכבד אליו ומנשב בו הרוח להדיא ואיך יסתום הכבד והחששא משום הכבד. ונראה ליישב שחילוק יש בין הרוח המנשב דרך חלון למנשב שלא דרך חלון המשל אדם שהוא ישן בבית וחלון בתוכה וחושש לרוח אם ישים עצמו סמוך לחלון ממש אין חשש גם דברי המתירין בלבן לא עמדו כמו שהארכתי במ"א: שסד שאלה איש אחד היה רוצה לישא אשה פרוצה שנאסרה על בעלה והיה רוצה לישא אותה על אשתו וחברו עליו קרוביו ומיודעיו ויחידי הקהל וכתבו עליו שטר בעש"ג שאם ישא אותה שיתחייב סך עצום למלך ועוד הכריחוהו והביאוהו לפני סופרי ישראל והשביעוהו ש"ח בשי"ת שלא ישאנה ואח"כ חזר בו ורוצה לישאנה והביא עדים שהכל היה באונס וחכם א' אמר שצריך התרה והאריך שאין להתיר אלא ע"י שאלה וזהו מה שהשיב הרב ז"ל על דבריו: תשובה ראיתי דברי כת"ר ומסקנת דבריו דנד"ז צריך ביטול בלב וממילא נד"ז שלא ביטל אין להתיר אלא ע"י שאלה והוכחת זה מדברי מהרי"ט ז"ל שכתב בסוף דבריו וז"ל לא מצינו שיהיה אדם מותר לעבור על שבועתו וכו' ע"כ אלמא אפי' בדיעבד אסור ע"כ. ותימה לי על כת"ר דאדיליף מסוף דבריו לילף מתחלת דבריו שכתב וז"ל האדם בשבועה פרט לאונס כגון דתליוה לישבע לעשות כו"כ ההיא ודאי לא חיילא שבועה כלל עכ"ל שהעתקתה. ונד"ז כן הוא ממש שאנסו אותו לישבע שלא ישאנה שעל כן היו מאיימים עליו שאם לא יעשה רצונם לישבע יהיה בכל רע ודעתו ז"ל כדעת הט"ז וקושיתו ז"ל קושיא אלימתא דההיא דשר או שלטון דמיא ממש לההיא דסט"ו שכולם האונס הוא על השבועה ואין לקושית הט"ז ישוב אלא שנאמר דלרווחא דמילתא כתב מור"ם כן דלכתחלה יבטל בלבו משום חומר השבועה והיא סברת מור"ם דנפשיה ואינה מהרא"ש ז"ל והיא חומרא בעלמא שהחמיר מור"ם ז"ל בזה וכן משמע לשונו שכתב ויש לבטלה וכו' ולא כתב וצריך לבטלה והגם דבמקום דבעינן ביטול בלב הוא בין לכתחלה בין דיעבד בזה שמן הדין אין צריך כלל אלא משום