משנה למלך אחרון (הרמב"ם) פט

שכולם יודעים איסור הריגת ישראל ועכ"ז משכחת לה באומר מותר וכמו כן באיסורא דא"א והוא כ"ש מאיסור רציחה דגם סברא הוא כדאמרי' בסנהדרין דע"ד רוצח גופי' מנא לן סברא הוא וא"כ חזרה קושית התומים למקומה דיש לומר שהי' אומר מותר איברא דקשה לי לפי"ז מאי קא מקשו התוס' בריש מכות ד"ה מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות והא יכול לומר מזיד הייתי דעל קושיא זו קשה קושית המהרש"א שם עליהם והא אין אמע"ר ואיך יכול לומר מזיד הייתי והלא עדיפא הי"ל להקשות שיכול לומר שהי' אומר מותר ואפשר משום דטענת אומר מותר אינה טענה לכל אדם אלא מי שהוא כמו חסר דעת) והתוס' באו להקשות איך אפשר שיכולים העדים לחייבו גלות לכן הקשו מטענת מזיד הייתי דביד כל אדם לומר כן וא"כ אי אפשר להם לחייב גלות (משא"כ בהא דהרשב"א שפיר יש לומר כקושית התומים דאפשר לומר דמיירי באדם כזה שיכול לומר שהי' אומר מותר דלא ידע איסורא דא"א וכמו שמצינו שלא ידע מאיסור הריגת ישראל) ובדבר קושית המהרש"א הנז' הא אין אמע"ר ואיך יכול לומר מזיד הייתי לכאורה הי' נראה ליישב עפ"י דברי רבינו המשל"מ בפ"ד מהל' מלוה ה"ו בד"ה וכתב בעל כ"ה בדין עדים החתומין על השטר שיש בו רבית דלא מפסלי בהכי משום דלא תשימון עליו נשך לא משמע לאינשי אלא במלוה ולוה דכתב דיש להסתפק אם העדים נאמנים לומר ידענו שיש איסור ואעפ"כ חתמנו מי נימא דאינם נאמנים מטעם שאין אדם מע"ר או דילמא לא דמי דשאני היכא שהוא מהווה את האיסור דאז אינו נאמן אבל היכא שהאיסור ראינו בעינינו ולא מפיו אנו חיים אלא שהיינו תולין שמא לא ידע שהמעשה הזה הוא אסור אז אפשר דנאמן הוא לומר שעשה האיסור בידיעה וא"כ בכאן גבי גלות שהוא אינו מהווה האיסור דהא ראו העדים שהרגו אלא שיש לומר שהיה בשוגג וכשהוא אומר שהי' מזיד הו"ל כמו מי שאומר שעשה האיסור בידיעה דלא אמרינן בזה אאמע"ר אלא הוא נאמן (לפי מאי דמצדד המשל"מ) כמו כן הוא נאמן כשאומר מזיד הייתי אבל בסי' אד"ר והו"ד בפ"ת ח"מ סי' ל"ד סקכ"א כתב עלה ואיני מבין ספיקו שהרי גבי א"ל אכלת חלב שהוא לא מהוה את האיסור והעדים הי' תולין שהי' זה בשוגג ואמרי' דמצי לומר מזיד הייתי ועכ"ז הקשו התוס' והא אאמע"ר ומוכרח דס"ל להתוס' דגם היכא שהוא אינו מהוה את האיסור אמרינן אאמע"ר ודלא כהמל"מ ולפי"ז חזרה קושית