משנה למלך אחרון (הרמב"ם) מג

דתלינן לקולא כשאין הככר גדול אפי בלא בטל. אלמא דספק דשמא אכלו כולו חשיב לספק לדעתי העני' גם מזה אינו קשה דאף דליכא הכא גם אחד מב' טעמים הנז' עכ"ז איכא בכאן הטעם דתולין להקל שלא נכנס לבית והא טענה אלימתא הוא ועדיפא מספיקא דמצה או חמץ החשוב טובא דהא חזינן גבי טומאה דר' אליעזר מטהר מהאי טעמא לחודא ובספיקא חדא וכמ"ש רש"י במס' ע"ז ד"ע סוע"א יע"ש. ולכן יועיל זה הספק שיהא נחשב בהדי' גם שמא אכלו כולו לספק ולא יהא צריך לבדוק גם בלא בטל. ומ"ש עוד שם בסוד"ה והנראה אצלי דאיכא לתמוה בדברי הראב"ד דהיכי יליף ביטול מטומאה שאני התם בטומאה דהוי ברה"ר וקי"ל דספיקי טהור משא"כ גבי ביטול דהוי לחומרא ונשאר בצ"ע אפשר לומר הא דגבי ביטול הוי לחומרא אינו אלא מדרבנן להסוברים דספק דאוריי' לקולא מדאוריי'. והא דאמרינן בפ"ק דפסחים מדאוריי' בביטול בעלמא סגי אינו אלא לודאי חמץ. אבל מצד ספק אינו חייב מה"ת לבטל ולבדוק ונוסחא הישנה שברמב"ם דלא מהני ביטול לחמץ ידוע כבר כתב מרן בב"י סי' תל"א שא"א ליישבה דאמרי' בהדי' בכמה דוכתי בגמרא דביטול מהני לחמץ ידוע). ועפי"ז כתב הראב"ד דיש לומר דכמו לענין בדיקה תולין לקולא דהוי לי' כספק ביאה כן ה"נ לענין ביטול תולין זה בזה ולא בעי ביטול וכדעת הרמ"א דחמץ לא מיקרי אתחזק איסורא ודלא כהריב"ש. ועי' במג"א סס"י תל"ז בזה ובסו' הלכות כלאים כתב הראב"ד בהשגות וז"ל א"א אמת הוא שכל הספיקות אינן של תורה מיהו קי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא עכ"ל. ועי' בכ"מ פ"ט מהל' טו"מ הי"ב בתמיהתו על הראב"ד דפליג שם בזה על הרמב"ם יעו"ש בחילוקו בין איסור כרת לאיסור לאו. ומניעת ביטול חמץ אינו אלא איסור לאו וא"כ דברי הראב"ד מיושבים מתמיהת רבינו

טו) שם פ"ד ה"ג אם קבל עליו כו' ז"ל הריב"ש סי' ת"א ולקנות חמץ לצורך הע"א איסור גמור הוא כו' וצ"ע. ולע"ד אפשר לתרץ ב' קושיות הללו על קושיא קמייתא יש לומר דהריב"ש ס"ל כשיטת ר"י ודלא כבה"ג (שהובא בסי' ת"מ) דבלא קבלת אחריות בגניבה ואבדה אינו חייב לבערו ובזה שהוא קונה בשבילו אינו מוכרח לומר דמחייב באחריות דגו"א ורק דין שומר חנם יש לו בזה. ולכן קאמר הריב"ש הטעם דאין ישראל נעשה שליח לעכו"ם ואינו זוכה בשבילו דאילו הי' זוכה בשבילו הו"ל חמצו של ע"א ביד ישראל ולא קבל עליו אחריות