משנה למלך אחרון (הרמב"ם) לו

מגלחין זקנם ובודאי דאין זה אלא במספרים וכמו מגלחי זקן דירמי' מ"א דבתער אי אפשר לומר דלא יעברו על כמה לאווין. וכמ"ש הפמ"ג סי' תקס"א ומנהג ישראל הי' בהיפך להוציא ולא הי' משחיתים את זקנם אפי' במספרים. ולכן מי שגילח לא הי' נחוץ לגלח בחה"מ משא"כ בדורו של הנוב"י ובפרט במדינתו וגם באיזו דורות מקודם נשתנה המנהג מלגדל זקנם ויעי' בשו"ת ח"ס א"ח סי' קנ"ט באמצע התשו' ובשו"ת ב"ע סי' עי' בשם הרמ"ע דהוה מסתפר בדיקני' כמנהג איטליא והגם דבשו"ת דברי יוסף סי' כ"ה כתב כי אינו ראוי להאמין לו מ"מ זה אמת דמנהג איטליא הי' כן. ויעי' בד"מ א"ח סי' תצ"ג וז"ל מ"כ בהגהות מנהגים כ"ד לעומר הי' מילה ומהר"ד מלאנצהוט הי' בעצמו בעל ברית והי' מגלח זקנו כדרכו יום שקודם מילה והרי דנתפשט מנהגם שלא לגדל זקנם כאשר יעבור שבת אחד בלא גילוח צער מרובה יש להם וגם לניוול גדול יחשב בעיניהם לכן אין עוד שום חשש לגזירה שמא יכנוס מנוול לרגל דהא דרכם לגלח פעמים בשבוע ולפחות פעם אחת וכל היכא שטעם איסור ידוע אם נתבטל הטעם נתבטלה הגזירה לדעת הרבה פוסקים. וכמ"ש הב"י ומג"א סי' טי"ת בטעם היתר טלית של פשתן משום דהאידנא ליכא תכלת ולא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דכיון שטעם האיסור ידוע כאשר בטל הטעם בטל הגזירה ולא דמי לביצה שנולדה ביום אדר"ה דאסורה בשני גם לאחר תקנת ריב"ז דהתם אין הטעם ידוע כל כך לעולם שזה ההיתר תלוי במה שתיקן שמקבלין העדים כל היום. ועי' בקוטרס אמת ליעקב דע"ה הנדפס בשנת תרס"ג שם ביארתי מעט בזה). ובט"ז אה"ע סס"י קמ"ה בדין דחולצת שלא להצריכה חליצה מטעם דהאידנא אין נוהגין ביבום כלל ושם בפ"ת מ"ש לחלק בין אם הגזירה כוללת לכל העולם או לא. וכבר קדמו בזה התוס' בע"ז דל"ה ד"ה חדא קתני והפר"ח בסי' קט"ז ועפי"ז יהיו מיושב גם הא שכתב הרמ"א בא"ח סי' דעכשיו נהגו לקנח בחרס ובמג"א סי' קע"ג לענין מים אמצעים שנהגו להקל. ובש"ע סי' קפ"א דיש שאין נוהגין ליטול מים אחרונים והא דסי' רס"ט שיותר טוב להנהיג שלא לקדש בבהכ"נ (ויש להעיר ע"ז מברכת מעין שבע שלא נתקן אלא מטעם שבהכ"נ שלהם הי' בשדה ואומרים אותה גם האידנא וזה דומה ממש לקידוש בבהכ"נ) והא דח"מ סי' ת"ט שלא לגדל בהמה דקה אפי' בבית במקום שיש שדות וכרמים כ"א ביערים שלא להזיק שדות ישראל דכתב הטור שם דהשתא