משנה למלך אחרון (הרמב"ם) כח

השבת ועוד הא ק"ו ומה רציחה החמורה שלא הותרה להצילו בנפשו לעובד ע"ז הותרה להצילו בנפשו לרודף אחר עריות (הנז' במשנה שם) שבת שהותרה לחללה כדי להציל מע"ז אינו דין שהותרה לגבי רודף אחר עריות להצילו משום פגמא דקפיד רחמנא

ודבר זה דשבת הותרה כדי להציל מלעבוד ע"ז מבואר בב"י א"ח סי' ש"ו ושם בש"ע פסק כן להלכה ודלא כהרשב"א ואע"ג דהתם מיירי בהמרה וכדי שלא תעבוד ע"א בתמידות התירו לחלל שבת להצילה אבל משום פעם אחת לא וכמ"ש שם במג"א י"ל התם היינו טעמא דבשביל פ"א אין לחלל דהא מחלל שבת ג"כ כעובד ע"א ומאי הצלת עבירה יש בזה משא"כ ברודף אחר עריות דבחילול שבת מצילין אותו מן העבירה החמורה שניתנה להצילו בנפשו א"כ בודאי דמצילין אותו גם בשבת ואם יש מקום להסתפק בעונשין שאינן ע"י ב"ד אלא ע"י כל אדם אי גם בשבת עונשין אותו הוא בעונש דבועל נכרית דקנאין פוגעין בו (סנהדרין דפ"א) אי עונש זה דמי לעונש שעל ידי ב"ד שאין עונשין בשבת או דילמא שאני התם דיש לקיים בו העונש אחר השבת, וזולת במציאות רחוק) משא"כ הא דקנאים דאינם רשאים לפגוע בו אלא בשעת מעשה וא"כ י"ל דמותר לפגוע בו גם בשבת ומדי דברי בדין דקנאים עלה בדעתי להסתפק אם יש לחלק בזה בין נכרית עובדת ע"א לנכרית שאינה עע"א שתהי' לענין זה כמו בת גר תושב שאינה בדין קנאים פוגעין בו כמ"ש הרמב"ם בפי"ב מהל' אס"ב ה"ה דלפי מ"ש מרן הכ"מ והלח"מ בפ"ד מהל' שחיטה בדברי הרמב"ם שכתב וגדר גדול גדרו כו' דס"ל דנכרי שאינו עובד ע"ז שחיטתו אינה אסורה אלא מדרבנן ולית לי' סברת ר"י ורא"ש דדרשינן וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו ושאינו בר זביחה אל תאכל מזבחו (ועי' ש"ך סי' ב' שכתב דהגירסא בדברי הרמב"ם כותי ולא גוי אמנם האחרונים ומכללם הפלתי כתבו לקיים גירסת מרן וכהבנתו בהרמב"ם) כן ה"נ י"ל לענין קנאים פוגעין דדוקא בנכרית עע"ז דאיכא חשש הסתה לע"ז מדפקר כולי האי לדבק בה משא"כ היכא דאינה עוע"ז דליכא חשש הסתה לע"א אינו בדין דקנאין ועפי"ז יהי' ניחא הא דאמר רב פפא ביבמות דע"ו ע"ב שלמה לא נסיב מידי ופירש"י אלא לזנות הי' מתכוון וקשה הא זה פרהסיא הוא. דהא כתב בשו"ת מהריק"ו סי' קל"ז דק"נ ע"ב (דה"ר) והרדב"ז בישנות ח"א סי' צ"ב דדבר שהוא גלוי ומפורסם לכל חשיב פרהסיא