משנה למלך אחרון (הרמב"ם) טו

הוא הדין הנהנה כמ"ש בפ"ז מה' עכו"ם וסמך כאן על מ"ש שם דזה אינו יע"ש אמנם יש לדחות דבריו וכן מצאתי להרב מגילת ספר לאוין קמ"ח דע"ד שכתב דמ"ש הרמב"ם והשותה לוקה היינו לומר (דלוקה שתים) דמלבד שלוקה על הנאה המגיע לו משתייתו משום לא תביא ולא תדבק בידך עוד זאת לוקה נמי על שתייתו והאריך שם בראיות עצומות ועכ"פ אנו רואים דדעת הרמב"ם לא נתבאר לן היטב כיצד ס"ל בנהנה מאיסורי הנאה אם לוקין או לא ולכן אין קושיא על הרא"מ שלא נסתייע מהבנת ה"ה בהרמב"ם ואם יש מקום לתמוה תמיהת רבינו הוא על כנה"ג בא"ח סי' תמ"ג שכתב וז"ל אמר המאסף נראה ברור דלוקין ולא ראיתי להפוסקים שביארו זה דהא ודאי תימה דאמאי זה ברור לו ואיך לא ראה דברי ה"ה בדעת הרמב"ם דס"ל להיפוך מזה וע"ע בכנה"ג יו"ד סי' פ"ז ושם בפרי תואר ולע"ד נראה להביא ראי' דלוקין על הנאה מהא דאמרי' בקמא דמ"א אי ס"ד האי לא יאכל את בשרו איסור הנאה הוא נכתוב רחמנא לא יהנה ואי ס"ד דאין לוקין על הנאה מאי קשיא הא א"א לכתוב לא יהנה משום דאז הוה אמינא דלוקין על הנאה שוב הראו לי כ דבר זה כתוב בהג"ה מהרצ"ח וראיתי שם מ"ש לתרץ זה ואמנם תירוצו לא יעלה אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וקושית הגמרא נראה דקאי אליבא דכו"ע מדלא אמר הניחא למ"ד כו' ברם אחר העיון בזה נ"ל לתרץ קושיא זו עפ"י מאי שביאר בס' לשון למודים שם וז"ל ונ"ל דאפי' בכלאי הכרם דאמר אביי פכ"ש דלכו"ע לוקין עליהם אפי' שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה וכן בב"ח נמי דקאמר התם אטו בבשר וחלב אכילה כתיבא בי' ולוקין אפי' שלא כדרך הנאת אכילתו אינו אלא לגבי אכילה לומר שאם אכלו שלא כדרך הנאת אכילתו לוקה אבל על הנאה גרידא לא. וכן מוכח ממ"ש הרמב"ם פי"ד ממא"ס דין י"א שכתב ואם ערב דבר מר בתוך קדירה של בשר וחלב או ביין כלאי הכרם ואכלן חייב הרי שלא חייב מלקות אלא באכילה לבד עכ"ל ומבואר דאע"ג דלא כתיב לשון אכילה אינו חייב כ"א באכילה והן ה"נ בשור הנסקל אם היה כתב לא יהנה עכ"ז לא הי' מוכרע מזה דלוקה על הנאתו דהא הטעם דס"ל להרמב"ם דאין לוקין על הנאה הוא עפ"י דברי הה"מ פ"ח ממא"ס הט"ז משום דכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו ולאפוקי מכירה או נתינה לכלבים. והן ה"נ בשור הנסקל כיון שהוא