משנה שכיר חלק א פו

ולרווחא דמילתא אביא עוד ראי' לדבריי מדברי הש"ס חולין דף ע"א דטהרה בלועה אינה מטמא משום מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ופריך בגמרא דלמא משום דל"ה ראוי לגר ומתרץ הש"ס נהי דלא חזי בפניו אבל שלא בפניו מיחזי חזי עכ"ל - הרי לפניך אף דהתם ודאי אם הי' יודע מזה הי' נפשו קצה בו בודאי אפ"ה כ"ז דאינו יודע אין קץ בה וע"כ שפיר חשוב אכילה לגר וא"כ כ"כ בכל האיסורין כיון דאינו יודע ואוכל שפיר חשוב אכילה וזה ברור לדעתי וראי' גדולה לדברינו - ובחפשי באוצרן של האחרונים מצאתי וראיתי להגאון מהר"י אסאד ז"ל ביו"ד סי' י"ט כדבריי דדוקא במו"מ אמרינן זה הסברא אבל לא באכילת דבר איסור והביא ג"כ מהא דהמתעסק בחלבים ועריות אף דנפשו קצה בהן בסופו אפ"ה גזרה התורה דעל הנאה כזו דסופו להצטער חייב חטאת ועיי"ש והנאני שכונתי לדעת גדול כמוהו ז"ל וא"כ לפי"ז גבי חומש דתרומה נמי ודאי דכן הוא כיון דחומש במקום קרבן הוא כידוע וכן מצאתי עוד להגאון מטאלטשווע ז"ל בספרו יד יצחק שכתב בפשיטות כן ודחה דברי האחרונים הנ"ל שביארו מטעם נפשו של אדם קצה מאכילת איסור ועוד הקשה שם הגאון בעל יי"צ על האחרונים שביארו דהטעם של נזיר ששתה יין של תרומה הוא משים דנפשו קצה בו א"כ היכא דהי' מזיד על הנזירות א"כ חזינן דאין נפשו קצה בו א"כ למה יהי' פטור והא חכז"ל סתמו דבריהם ואמרו סתמא דנזיר ששתה תרומה פטור ועיי"ש - ויפה הקשה - ועיין עוד בחידושי ר' מרדכי זאב בישועות יעקב סי' תקפ"ו במה שכתב ואני לעצמי כו' ולא כדברי תוס' יו"ט ועיי"ש - ולדבריו יש עיקר מדברי רש"י בכורות ל"ז ד"ה יחזור הדמים ועיי"ש וקצרתי - עכ"פ מכל אלו מוכח דאין הטעם בנזיר ששתה תרומה דפטור מחומש משום דנפשו קצה דזה לא שייך אלא במקח וממכר ולא באכילה וכנ"ל ודו"ק

- אלא דלפי האמור ודאי דצריך להבין טעמא דהא מילתא למה יהי' נזיר ששתה יין תרומה פטור מחומש. ועוד יותר יוקשה למה באכל תרומה ביוה"כ חייב וכמו שהקשיתי לעיל מה חילוק יש בין נושאים הללו וצ"ע לכאורה

- אמנם אחר העיון אמרתי בעזה"י אפתח אנא פיתחא לנפשאי בדבר זה והוא לפי"מ דמבואר בפסחים ל"ה דאין יוצאין במצה של טבל משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות ודרשינן סמוכין דאת שאיסורו משום בל תאכל חמץ בו אתה מקיים מצות עשה דמצוה ומי שא סורו משום דבר אחר אין אתה מקיים בו מ"ע דמצה עיי"ש - הנה כמו כן אנן נמי נימא הכא גבי זר שאכל תרומה מדכתיב בפ' אזהרת תרומה בפ' אמור וכל זר לא יאכל בו וסמוך לי' ואיש כי יאכל קדש בשגגה כו' ומדסמכי אהדדי י"ל דאתי למידרש הכי את שאיסורו משום זרות לחוד ע"ז אתה מחייב חומש יצא מי שאיסורו משום דבר אחר ע"ז אין אתה חייב חומש וא"כ לפי"ז שפיר אמרו בתוספתא דנזיר ששתה תרומה פטור מחומש כיון דבלאו"ה אסור לו יין זה משום נזירות והוי איסורו משום דבר אחר וע"ז לא חייבא התורה וכ"ז בנזיר ששתה יין שהגוף היין נאסר עליו והאיסור היא על החפץ דהא שאר דברים מותרים לו שייך לדרוש כן אבל תרומה ביוה"כ אז שפיר חייב משום דלא מומעט מהאי דרשא משום דלא חל האיסור יוה"כ אחפצא רק על הגברא דנפש אשר לא תעונה כתיב דקפיד קרא על הנפש ר"ל על הגברא וא"כ לא שייך לומר מי שאיסורו כו' דהא באמת אין על התרומה איסור אחר - הגע בעצמך אם אחד אכל נבילת עוף טהור ביוה"כ הכי לא יהי' טמא אף דדרשינן בחולין ד' ק' דדוקא מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה מטמא בביה"ב יצא כו' אלא ודאי דביוה"כ לא שייך הך דרשא כיון דאין האיסור על החפץ וא"כ שפיר חייב באכל תרומה ביוה"כ וא"ש מאד ואף שכתבתי לעיל לצדד דאיסורו של נזיר שוה לאיסורו של יוה"כ עכשיו לא נראה לי כן דשם האיסור על החפץ ולא על הגברא וה"ר דשם לא נאסר לו אלא זו וע"כ דלא על הגברא הוא משא"כ ביוה"כ ודאי דעל הגברא הוא דנפש אשר לא תעונה כתיב ומה גם להני שיטות דכל האיסורין אי' חפצא הן ויוה"כ לכ"ע אי' גברא היא דבהדיה אמר הכתיב ונפש כו' וא"כ א"ש דברינו ודו"ק כי זה הערה נפלאה ויקרה מאד בעיני וברוך ה' שהאיר עיני בזה ואל ישוב המשיב הלא בפסחים שם פרכינן מידי בלבד כתיב - י"ל דאנן לא קיי"ל כהאי פירכא דהא אנן קיי"ל דנבילת עוף טמא אינו מטמא בביה"ב מכח הקרא דנבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה עיי"ש בחולין בדף הנ"ל ודרשינן מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה מטמא בבית הבליעה יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טמא ועיין ברש בפ"א דטהרות מ"ג שכתב דלמא"ד אחע"א לבד אמרינן ועיי"ש ר"ל משום בל תאכל נבילה לבד הרי דגם הריש לא השגיח על האי פירכא דפסחים הנ"ל וכן רש"י פסחים דף ל"ה פירש משום בל תאכל חמץ לבדו שלא אליבא דמסקנא הרי דלא קיי"ל כהאי פירכא ועיין ג"כ בצל"ח שם וא"כ גם כאן נוכל לומר כן דהתורה לא חייבא רק במקום דאיכא אי' זרות לבד ודו"ק כי הוא הערה חדשה

- הן אמת שכבר נדרש סמוכין זה בתו"כ לענין בת כהן שנישאת לישראל וכן כהן שאכל תרומת חברו שהן פטורין מחומש אולי שתרתי שמע מינה דהא גם ההיקש דפסחים הנ"ל צריכין לכמה מילי ואפ"ה דרשינן לה גם לענין זה וה"ה הכא בתרומה כן נראה בביאור תוספתא דתרומה הנ"ל - וע"ז אפשר דשייך לומר דין ברורה דהא מילתא - שוב צופה הייתי בספרי האחרונים וראיתי בספר המקנה להגאון ר' זוסמאן מפאקש ז"ל שהביא בשם ספר קרית ספר להמבי"ט ז"ל (ואינו תחי') שכתב בזה"ל נזיר ששתה יין של תרומה אינו משלם חומש ונראה טעמא דהא מילתא דכתיב כי יאכל קדש דמשמע דאין באכילה אלא איסור קדש משא"כ לנזיר כו' עכיל - ושישו מעי שזכיתם לכוון לגאון קדמון כמוהו וסהדי בשחק כי תיכף בתחלה חשבתי לומר כן והרציתי הדברים לגדול א' אבל שוב חזרתי בי משום דבזה לחוד אינו מספיק לפע"ד - דא"כ בכל לאו שבתורה נאמר כן כמו בלאו דחלב דכתיב כי כל אוכל חלב כו' נימא מי שאיסורו משום בל תאכל חלב דוקא יצא כו' אלא ודאי דבלא איזה היקש או סמיכא לא נוכל לאמור כן אבל לפי"מ שכתבתי אני יש מקום לומר כן ואולי גם המבי"ט ע"ז כיון ורק שקיצר דבריו עכ"פ עפי"ז א"ש הכל בס"ד ודו"ק -