משנה שכיר חלק א פה

לענין חיוב חטאת אחשבי' רחמנא לאכילה אף לענין שאר דבר אבל גבי תרומה לא מצינו דאחשבי' רחמנא דנוכל לומר מגו דברים הללו נפלאים מאד דכמו שאתה מוצא דהתורה אחשבי' לחלב לענין חיוב חטאת כמו כן אתה מוצא בתרומה דהתורה אחשבי' לאכילה לענין חומש - וע"כ גם בחומש דתרומה מטעם אחשבי' אתינן עלה עפ"י דברי הירושלמי פ"ו דתרומות אמתני' דתנן המאכיל פועליו תרומה הן משלמין קו"ח והוא משלם להם דמי סעודה ופריך בירושלמי ואמאי צריך לשלם דמי סעודה הלא אכלו ומתרץ דאדם חותה נפשו בטבלים מובא בתיו"ט פ"ו דתרומות ועיי"ש וא"כ לאו אכילה היא ומשו"ה צריך לשלם להן דמי סעודה - הרי דאכילת תרומה לזר נפשו קצה בו ולא חשוב אכילה לגבי דידי' וא"כ לפי"ז איך משכח דיהי' זר חייב חומש משום אכילת תרומה כיון דנפשו חותה בו ולא חשוב אכילה וביותר מוקשה שם גבי אכילת הפועלין דקאמר דהן משלמין קו"ח והוא משלם להן דמי סעודה ולכאורה היא סתירה מני' ובי' כיון דאמרת שהבעל בית מחיוב לשלם להן דמי סעודה וע"כ דלא חשוב לדידהו אכילה כלל וא"כ איך משלמין קו"ח והוי שני הפכין בנושא א' אלא ע"כ מה אית לך למימר דאם פשוט באמת לא חשוב אכילה לגבי זר כיון דנפשו קצה בו עכ"ז לגבי חומש בפירוש ריבתה התורה קרן וחומש על אכילת תרומה לזר ורחמנא אחשבי' לאכילה וע"כ שפיר מוכרחין הפועלין לשלם קו"ח על אכילתן אף דבאמת לא חשוב אכילה - א"כ הרי לך בהדיא דכל חיוב קו"ח דתרומה מטעם אחשבי' הוא והוא פירכא גדולה ועצומה וקושיא דלית לי' פירוקא לגבי שונאיהון של הרדב"ז ז"ל שכתב דלא מצינו בתרומה שיהי' מטעם אחשבי' והירושלמי הלז הוא נגד דבריו

- ואחרי שכן שהוכחתי דגם בתרומה אחשבי' רחמנא לאכילתה א"כ ממילא לא צריך לומר בהא דאכל תרומה ביוה"כ דחייב לשלם קו"ח הוא מכח חשיבות אכילת יוה"כ מגו דאחשבי' רחמנא אכילה לגבי יוה"כ אחשבי' נמי לענין תרומה כמו שרצה הרדב"ז לומר כן לא משם זה הוא רק מכח חשיבות עצמו כיון דאחשבי' רחמנא לאכילת תרומה וכנ"ל ממילא חייב אף היכא דאיסור אחר כרוך בהדה וכדברי הרדב"ז הנ"ל דכתב דאמרינן מגו בהאי גוונא ודו"ק

- והשתא לפי דברינו הנ"ל דאכילת תרומה גופא מטעם חשיבות הוא א"כ יפלו דברי הרדב"ז במה שכתב לחלק בין אכילת תרומה ביוה"כ דחייב ובין נזיר ששתה יין של תרומה דפטור וכנ"ל א"כ לפי"ז יוקשה מאד למה באמת נזיר ששתה יין של תרומה יהי' פטור ומה שפירש הכ"מ משום דבלאו"ה הי' אסור ולאו שתי' נימא דיהי חייב מטעם מגו כמו דאנן מחייבין באכילת תרומה ביוה"כ מה"ט - ובשלמא לולי הרדב"ז הי' אפשר לומר דע"כ לא אמרינן אחשבי' רק היכא דליכא עוד איסור אחר בהדה וכן כ' בישועות יעקב סי' תקפ"ו דהיכא דאיכא עוד איסור אחר לא אחשבי' התורה אבל לסברת הרדב"ז בטעם אכילת יוה"כ דהוא מטעם אחשבי' א"כ שפיר קשה למה בנזיר ששתה יין של תרומה יהי' פטור למא לא אמרינן גם שם מגו דאחשבי' רחמנא אכילה לענין תרומה אחשבי' ג"כ לענין נזיר ומה שרצה הרדב"ז לומר דלא מצינו באכילת תרומה דיהי' מטעם אחשבי' כבר הוכחתי מירושלמי הנ"ל שלא כדבריו וא"כ לפי"ז אף דהרדב"ז סיים שם וזה ברורה דהך מילתא אחרי המחילה דבריו אינן מבוררין עוד וצ"ע טובא

- ובאמנה אף זולת דברי הרדב"ז צריך להבין לחלק בין הנושאים למה באכל תרומה ביוה"כ חייב קו"ח ובנזיר ששתה יין פטור ומה שכתר הכ"מ כיון דאסור בלאו"ה לאו שתי' הוא למה לא אמרינן כן גם באכל ביוה"כ דג"כ אסור בלאו"ה וא"ל דשם ביוה"כ בעצם היתר רק דבר אחר גורם יומו של יוה"כ ואחר עבור היום יהי' מותר דהא גם גבי נזיר בעצם מיתר רק דבר אחר ימי נזרו גרמו האיסור ואחר עבור ימי נזרו יהי' מותר וצ"ע מאד ולקמי' אי"ה אכתוב ביאור נכון ותי' מספיק לזה

- ומה שהקשה כהדרגנ"י אהרדב"ז דאיך כתב דמשו"ה חייב באכל תרומה ביוה"כ מכח אחשבי' מנו דחשוב אכילה לגבי יוה"כ חשוב אכילה לגבי תרומה - והקשה כהדרגנ"י לפי"ד השאג"א שהעלה דביוה"כ חייב אף שלא כדר"א א"כ מנא לן דמכח אחשבי' חייב על יוה"כ דלמא באמת לא אחשבי' אפ"ה חייב כיון דנפשו קצה בו לא גרע עכ"פ משלא כדר"א והניח בצ"ע - ולפע"ד אי משום הא לא איירי די"ל דנפשו של אדם קצה בו גרע טובא משלא כדר"א וחשוב כאכילה גסא דג"כ פטור ביוה"כ אף דחייב שלא כד"א ועיין בהשמטות נו"ב תנינא מבן המחבר ז"ל שהוכיח דתרי ענינים הן כ"כ י"ל דנפשו קצה בו חשוב אכילה גסא ותדע שכן הוא דהרי הצל"ח בברכות ל"ח והמנ"ח סי' רפ"א העלו דבתרומה חייב אף שלא כדר"א אפ"ה נזיר ששתה יין תרומה פטור משום דלאו שתי' הוא וכאשר ביארו גדולי המפורשים משום דנפשו קצה בו וע"כ דנפשו קצה בו גרע טובא משלא כדר"א וממילא דלק"מ קושייתו על הרדב"ז ז"ל ודו"ק

- הנה עד כאן דברתי לפי דברי גדולי האחרונים ז"ל שהסבירו בטעם דנזיר ששתה יין של תרומה דפטור מטעם דנפשו קצה בו ולא הוי אכילה אבל לדידי לא הונח לי בטעם זה מכמה טעמים שאומר בס"ד - חדא דנראה לי דהך טעמא של נפשו קצה לא שייך אלא לענין מקח וממכר דשם באמת שייך סברא זאת משום דעי"ז הוי כמקח טעות כמו דאמרו בשאר דוכתא איסורא לא ניחא לי' לקנות וכמו כן הכא הוא נתן מעות עבור היתר וחברו נתן לו דבר איסור ונפשו חותה בו ע"כ באמת הוי מקח טעות

- אבל לענין אכילה ושתי' דבר איסור לא שייך זאת כלל דאיך תוכל לומר דהוא לא אכל ולא שתה ולא מתהנה ממנו הלא הוא מילא כרסו מהם וחיך אוכל יטעם לו ומה בכך שבסופו מצטער מ"מ בשעת אכילה נהנה ושבע ממנו ולא גרע ממה דקיי"ל תחלתו ברצון וסופו אונס דחייב ועל דין מקח וממכר שפיר שייך סברא זאת כנ"ל אבל היכא דאנו דנין על האכילה גרידא לא שייך כלל לדון משום זה תדע דהא קיי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה הרי דתליא בהנאה אם נהנה ממנו וזה ברור בסברא מאד -