משנה שכיר חלק א עח

הקריבהו אף בעומד בפ"ע וע"כ פוסל באמת הרמב"ם מה"ט את הטריפה אבל כחושה דלא אית בי' מידי וליכא עדיף מני' אין בו משום הקרבהו - משא"כ היכא דיש לפנינו שמינה היפה ומהודרת ואיכא גם כחושה וא"כ מן הראוי הי' שיקח השמינה להדר פני מלך והיא מניח את השמינה ונוטל הכחושה אז בודאי יש בכחושה משום הקרבהו והלא זה הי' כל החטא של קין אשר לא שעה ה' אל מנחתו כמבואר במדרש משל של קין לעבד שאכל את הבכורות ושגר למלך את הסייפות יען כי הי' לפניו בכורות וסייפות ושלח סייפות לא עלה לרצון לפניו ית"ש ומנחת הבל שפיר עלה לרצון כיון דהביא מבכירות צאנו ומחלביהן ובמלאכי א' צעק ע"צ וארור נוכל ויש בעדרו זכר וזובח משחת לאדונו ועיין ברש"י וברד"ק שם וכ"כ הכא יש לפניו שמינה ונוטל הכחושה ודאי דגבי שייך משום הקריבהו נא לפחתך ופסל פיסול גמור וא"כ שפיר מחיוב ליטול את השמינה ולא משום מצות הדור רק בשביל עיקר מצות קרבן והיינו דפרש"י ז"ל שם במנחות דאיכא בכחושה משום הקריבהו ועיי"ש - נב

) ואם כנים דברינו בזה דמשום פסול דהקריבהו נגעו בה לק"מ קושייתי מהא דארבעה כבשים דכאן לאו משום מצות הדור מניח הכחושה ורק משום דהיא פסול לגמרי וע"כ מוכרח להביא את השמינה ולק"מ כמובן - והלום מצאתי בשו"ת יד יצחק להגאון מטאלטשווע ז"ל שפירש ג"כ הסוגיא דמנחות הנ"ל דמה שנוטל את השמינה הוא משום דהכחושה הוא פסול מטעם הקריבהו והנאני שזכיתי לכוון לדעתו הגדולה - ולפי דרכנו נוכל ג"כ ליישב סתירת הש"ס הנ"ל ורק בהקדם מה שיש לדבר עוד במה שהעליתי וכן מצאתי בטעם דאומרים לו הבא שמינה משום דהכחושה פסול משום הקריבהו - והוא דלכאורה יש להקשות ע"ז א"כ מ"ט דרבי אמי דפליג ואמר דאסור לשחוט שמינה ואם שחט חילל שבת כי כבר יצא מצות קרבן בכחושה והיתכן לרבה יהי' פסול לגמרי ולדידי' קיים המצוה כתיקונו ולכאורה הוי פלוגתא רחוקה מאד ומוזר להבין

- ומה שנראה לי בזה בס"ד הוא כך דענין דברינו הנ"ל דיש בנטילת הכחושה משום הקריבה כו' צריכין עוד תבלין דמחוסר הבנה משום דכל זאת הי' צדק בתחלת ההקדש רצוני לומר היכא דאנו רוצים להקדיש בהמה לקרבן ויש לפנינו שני בהמות חולין אחת כחושה ואחת שמינה ונוטלים הכחושה ומניחין השמינה זה נראה בעליל שאין חוששין להדר פני המלך כי בוחרין ברע אז איכא משום הקריבהו ושפיר הי' פסול הכחושה משא"כ היכא דבשעה שהקדיש הבהמה לקרבן לא הי' לפנינו רק הכחוש שכשרה לקרבן ודאי דחל עלי' הקדושה מפני שבאמת היא ראוי לקרבן וא"כ באופן זה היכא דכבר קדושה ועמדה להקרבה שוב אף אם ימצא אצלה נאה ממנה מהיכי תיתי נימא דראשונה יהי' פסול למזבח וכי נעשה איזה מעשה בגופה ואדרבא כיון דחלה עלי' פעם אחת הקדושה שוב אינו פקע ממנה ושפיר ראוי להקרבה וע"כ כאן דכבר היתה קדושה גם הכחושה כדמשמע מהסוגיא וכיון דכבר חלה עלה קדושת מזבח בודאי דאינו יכול לפקוע ממנה ע"י האחרת הנאה ממנה וא"כ לכאורה אין קיום ומצב לדברינו בפירוש הסוגיא - אך נראה בבאור הדברים בס"ד עפי"מ דקיי"ל בקרבנות צבור דלב בי"ד מתני עליהם עיין שבועות י"ד ובערוך מובא בתוס' שביעות שם פירש הכונה בזה הוא דלא ירדה עליהן קדושת קרבן כלל בתחלת לקיחתן ואינם רק קדושת דמים לחוד ותלוים ועומדים עד שחיטת הסכין ואעפ"י שאמרו שהן לתמידין אם ירצו להקריבן לזבח אחר שרי לפי שאין קדושת קרבן עליהן עד שעת משיכת הסכין אם לתמיד תמיד אם למוסף מוסף וזהו ענין הסכין מושכתן למה שהן היינו בשעת משיכת הסכין בא עליהם קדושת קרבן אבל טרם שמשך הסכין אינם קדושים כלל קדושת מזבח שיהי' עומדים להקרבה מיוחדת ע"כ שרי לשנות ולהקריבן לכל מה שירצו עיי"ש - נג

) ואחרי שכן יתיישבו היטב דברינו הנ"ל כיון דהכא במנחות בקרבן צבור מיירי וא"כ עוד לא נתקדשו בקדושת הקרבן רק בשעת משיכת הסכין בא עליהם קדושת מזבח וא"כ הוי השתא תחלת קדושתן וא"כ השתא דאיכא טובה ושמינה לפניו והוא בוחר בכחושה שהוא רע נגד השמינה שפיר איכא בי' פסול דהקריבהו וע"כ שפיר פסול וא"ש - אמנת כ"ז אי סבירא לן לב בי"ד מתנה בקרבנות צבור וא"כ שפיר הוי בשעת שחוטה תחלת קדושה ע"כ שפיר שייך פסול דהקריבהו אבל מאן דלא ס"ל כלל הך דלב בי"ד מתנה כמו רבי שמעון בשבועות שם א"כ כבר חלה עליו קדושת הקרבה א"כ ודאי דלא פקעה ממנו וממילא דלא שייך למיפסל משום הקרבהי כו' וא"ש בביאור הדברים

- והשתא לפי"ז נבין שפיר פלוגתת רבה ורבי אמי די"ל דרבה ס"ל כמו דקיי"ל באמת דלב בי"ד מתנה בקרבנות צבור וא"כ הוי תחלת הקדושה בעת השחיטה ע"כ שפיר שייך פסול דהקריבהו כנ"ל וא"כ נפסלה הכחושה תיכך במשיכתה לשחוטה מטעם הקרבהו וע"כ ממילא אומרים לו הבא שמינה אבל רבי אמי י"ל דס"ל כר"ש דלא אמרינן לב בי"ד מתנה וא"כ כבר חלה הקדושה עלה וא"כ ממילא ליכא גבה פסול דהקריבהו וכשרה ע"כ באמת לדידי' אסור לשחוט שמינה כיון דגם הראשונה כשרה וא"ש בעזה"י בביאור פלוגתתם וב"ה כי הוא עצה נכונה

- מי זאת עולה מן המדובר דכל הטעם של רבה דסובר דאומרים לו הבא שמינה לכתחלה משום דהוי תחלת הקדושה וממילא דאיכא בשמינה פסול דהקריבהו כו' משא"כ היכא דכבר היא קדושה אז גם לרבה לא הי' רשאי להביא שמינה ובאמת זהו טעמו של ר"א וכנ"ל - נמצא דע"ד כאן לא פליג רבה רק בקרבנות צבור דשייך טעם הנ"ל משא"כ בקרבן יחיד דנתקדשה כבר ועתה יש לפנינו שתי בהמות אחת כחושה ואחת שמינה באופן זה לכ"ע ליכא בכחושה משום הקריבהו משום דכבר קלטה המזבח להקרבה מעת שנתקדשה וע"כ כ"ע מודים דכשרה וליכא גבה פסול דוהקריבהו וזה ברור - וממילא לפי"ז מתורץ מאד היטב הסתירה הנ"ל דשם במנחות דמיירי בקרבן צבור דהוי תחלת הקדושה מכח הלב בי"ד וא"כ איכא בכחושה משום הקריבהו וע"כ היא פסולה, וא"כ שפיר הוכרח להביא השמינה משא"כ בהך דתמורה דמיירי בקרבן יחיד וכבר היא ראוי' ועומדת למזבח א"כ היא כשרה ע"כ אין מביאין השמינה משום