משנה שכיר חלק א עא

שכל תחלה על מאמרם ז"ל אות א' טרח ומזייף ב' אותיות לא טרח לזייף וצריך להבין ענין זה וכי חס הוא על טרחתא יתירתא דאית בזיוף ב' אותיות מאן מפיס לחלק בין טרחא לטרחא טפי קצת כיון דכבר נכנס בדבר הזיוף מה) אבל ביאור הדברים נר"ל בס"ד כך דענין הזיוף הוא לכוון לאותו דבר אשר רוצה לזייף בו בצלמו ודמותו וזה דבר קשה מאד לכוון אליו בכוון אמיתי שלא יהא בו שום שינוי והכרה דמקצת מן המקצת דאם לא יכוון אף בכחוט השערה כבר היתה טרחתו בכדי דיכירו זייפו ע"כ צריך לזה דבר מלאכותי מאד אשר לא כל יד יוכל לעשותו וצריך לזה אומנית יתירה, ועפי"ז נבין שפיר מדוע אות א' טרח ומזייף וב' אותיות לא משום דבאות א' אולי יתרמי דיכוון בתואר הראשון ממש אבל בשני אותיות קשה דיתרמי לצלם דמות תבניתו של הראשון בשתיהן שיהיו ממש כאותיות הכתיבות ראשון דפעם אחת מצי לכוון שתי פעמים מי יימר דיכוון ודומה לזה כתבו תוס' כתובות י"ח ע"ב דבשני עדים לא אמרינן מגו וביארו המפורשים משום דקשה דשניהן יתכוונו זל"ז עיי"ש כ"כ הכא בשני דברים קשה שיכוון היטב ומי יימר דיכוון ונמצא דטרח בכדי ע"כ לא יתחיל כלל בזיוף וכ"ז שייך דוקא באותיות הכתיבות על דבר הנשלח לסימן משא"כ בחותם דפוסיי דהחשש הוא שמא יזייף חותם אחר היהודי שפיר יש לחוש אף בחותם שיש בו שתי אותיות מה אמרת דלא יטריח לזייף שני אותיות מפני שקשה לכוון בשני אותיות לתואר הראשון ז"א דהא על טרחא יתירה לא חייש כלל וכנ"ל והעיקר המניעה הוי רק משום דאימר דלא יתרמי לי' לכוון משום דצריך שני זיופים בשני אותיות ע"ז י"ל דיזייף הרבה פעמים בחותם אחר חותם עד שיכוון לחותם היהודי בכל דמותו וצלמו ואם בפעם הראשון לא יתרמי לי' לכוון יתרמי לי' בפעם אחר שני ושלישי כו' עד עשירית או יותר ואז לא טרח בכדי וכ"ז שייך בזיוף שאינה בגוף הדבר שנשלח שפיר לא יחוס על טרחתו עד דאיתעביד לי' מחשבתו אבל בסימן שעל גוף הדבר הנשלח כיון דצריך היהי' נעשה הזיוף בגוף הדבר שנשלח בפעם אחת או לכל היותר בשני פעמים דודאי אין לו לעשות ולעסוק שם הרבה דיש לחוש שיעשה בו איזה היכר ע"י התעסקוסו שם הרבה וכיון דבמיעוט זמן א"א לכוון בשני זיופים שיהיו ממש בצלם ודמות הראשון בודאי לא יתחיל כלל במלאכת הזיוף כדי שלא יטריח בכדי ע"כ אמרו דבאמת סגי בשני אותיות הכתובות לסימן בגוף דבר שנשלח ומטעם הנ"ל משא"כ בחותם דשם ל"ה מלאכת הזיוף בגוף דבר שנשלח רק היא פעולה חיצונית ואם יטריח ויתעסק הרבה לא יוליד היכר בגוף הדבר שפיר יש לחוש דיטריח הרבה בזיופו עד דיתרמי ליעבד לי מחשבתו וע"כ שפיר אמרו דבחותם אף של שני אותיות ל"ה רק כחותם א' וא"ש בהבנת הדברים בס"ד ולא קשה כלל קו' הגאון ר' ברוך הנ"ל ודו"ק מו

) וממילא גם מה שהקשה על מרן הגאון נו"ב ז"ל למה לא יהני שני חותמות א"ש כיון דעיקר החשש הוא דיזייף לעשות חותם כחותם היהודי מה מהני חתימתו שתי פעמים ושפיר לא הוי אפילו טובא חתימות רק כחותם א' וא"ש הכל בס"ד ודו"ק ועפי"ז יש להעלות עוד מילתא חדתא דבחותמות הדפוסים דהחשש הוא דיעסוק במלאכת הזיוף בביתו בחדרי חדרים לא מהני אף אם השתי חותמות הן באותיות משונות זמ"ז אעפי"כ לא מהני דיעסוק בזיופו עד דאיתרמי לי' החותמות בשתיהן אף שהן שונות זמ"ז וממילא עפ"י האמור אנו למידין בקצבים נוכרים לא סגי בחותם כשר לחוד שמניחין שם על הבשר חותם דפוסי ולפי דרכנו אף בשני חותמות שונות לא סגי רק צריך לכתוב בכתב היום שנשחט וגם תיבת כשר דזה שפיר מהני ועיין תשובת גבול יהודא יו"ד סוף סי' כ' שכתב ג"כ דווקא בכתב מהני עיי"ש והנראה לפע"ד כתבתי

- ה"ק ישכר שלמה טייכטהאל

סימן כ"ב

ראיתי בוילקט יוסף שנת תרע"ו סי ע"ה שהרב הה"ג מו"ה יאושע ווילדמאן נ"י מו"ץ דק"ק ווארשא יע"א כתב לענין מה שמסתפקים אם מותר להפסיק בין ברכת המוציא לאכילה אם שמע ברכה מאחר לענית אמן נראה ודאי דעל ברכת המוציא מותר להפסיק דאין זה הפסק כלל ולא גרע מגביל לתורה כו' וגדול מזה מצינו בפ' אלו דברים בש"א מברך על היום ואח"כ מברך על היין שהיום גורם להיין ולא אמרו הטעם משום דלכתחלה אין להפסיק בין ברכה לשתי' א"ו דאין זה הפסק כלל וז"פ וברור אבל לענין עניית אמן אחר שאינו מענין הסעודה צ"ע והאריך ולבסוף מסיק להלכה וכתב בזה"ל ועכ"פ נראה דמותר להפסיק בין ברכה להמוציא לכל אמנים דזה דומה להא דבין הפרקים דמותר לענות שאר אמנים דלא גרע מהא דמשיב שלו' לכל אדם א"כ כש"כ דמותר להפסיק בין ברכה לאכילה עכ"ל

- והנה זה רבות בשנים שעלה במחשבתי ספק זה אם רשאי להפסיק בין ברכת המוציא לאכילה בעניית אמן על הברכה השומעים מא' מהמסובים ופשטתי לי זאת מדברי המטה אפרים סי' תרכ"ה אות מ"ט שכ' בזה"ל המקדשים יחד יש נוהגים להמתין זה לזה כברכת בפה"ג עד שיברך האחד ועונין אמן ועושים שלא כדין שהאמן שעונה אחר שכבר בירך פה"ג הוא הפסק בין ברכה לשתי' ועיי"ש באלף למטה שהביא כן בשם פנים מאירות ח"ב סי' ה' וכ"כ בשמו בסי' רע"א ובסימן רי"ג הביא בשם הברכ"י שהסכים לדבריו והביא ראי' מסי' נ"ז - ואני הצעיר מצאתי הדבר מפורש ברמב"ם פ"א דברכות הלכה י"ז שכ' בזה"ל ולמה לא יענה אמן אחר כו' למען לא יפסיק באמן בין ברכה ובין הדבר שבירך עלי' ועיין שם בהלכה י"ח ברמב"ם ובראב"ד ובמגדול עוז שם הרי הדבר מפורש דאסור לענות אמן בין ברכה ובין הדבר שבירך עלי' ושפיר הוי הפסק ושלא כדברי הרב הנ"ל - ומה שהביא ראי' משום דב"ש לא אמרו הטעסמטעם הפסק ז"א דאם כן יהי' הנוסח שוב לא יהי' הפסק וכה"ג אמרו בש"ס ברכות לענין סמיכה גאולה לתפלה גבי מעריב עיי"ש - וכן מה שכתב דלא גרע מגביל לתורא יש לומר דשאני התם כיון דאסור לו לאכול תחלה שפיר הוי צורך סעודה ע"כ לא חשוב הפסק וכיוצא בזו מצאנו בר"ן בביצה ד' כ"א גבי הני בני באגא דמותר לאפות להן ביו"ט משום דזולת זה לא יכלו לאכול וחשוב גם אפיית הפת לבני באגא אוכל נפש ועיי"ש וכ"כ הכא בנידון דידן יען שע"י גביל לתורא מתור לו לאכול הוי צורך הסעודה ולא חשיב הפסק אבל עניית האמן אין צורך בו לסעודה והבן - אחרי מופלג בשנים בא לידי הספר פנים מאירות וראיתי