משנה שכיר חלק א סב

נגיעה משא"כ בקומטו דצריך פעולה שוב ל"ה בר נגיעה כיון דל"ד לידיו וז"ב ואמת, ורק אפילו לשי' התוס' דמתיבת יגע בעצמו נלמד מאיבראי נמי י"ל דסתם נגיעה מיירי מצד עצמו מבלי לעשות לה פעלים והיכא דמעצמו ל"ה כן רק מוכרח לאיזה פעולה שוב ל"ה בכלל כי יגע דקאמר רחמנא דמדבר מצד הטבע עצמו וע"כ שרץ בקומטו דל"ה בר נגיעה מצד הטבע עצמו דמצד הטבע אדרבא ל"ה מאיבראי רק מקום סתרים ע"כ שוב לא מהני לה שום פעולה לעשותה מקום גלוי וע"כ שפיר סתמו חכז"ל דשרץ בקומטו טהור וזה ברור ואמת לדעתי הצעיר בס"ד

- והא דעולא דאמר הכל מודים אצל לשון דגלוי לענין טומאה ועיין קידושין כ"ה) לא הוי מטעם כיון דיכול להוציאו לחוץ כמו שחשב הדרגנ"י וכנראה שכבוד הדרגנ"י לא דקדק יפה בדברי רש"י ז"ל ועיין שם ברש"י שדקדק וכתב שהרי מוציא לשונו ונוגעין בו בגלוי עכ"ל - הרי שדקדק וכתב מוציא ולא כתב יכול להוציא והחילוק בין הלשונות נראה בעליל לכל מבין דכונות "מוציא" הוא שמצד טבע הלשון הוא כן שמוציא לשונו בכל עת הן כשמדבר הן כשאוכל והוא כמו שכתב רש"י לעיל דה"מ אף הלשון וז"ל שדרכו ליראות כשהוא מדבר ומום שבגלוי הוא עכ"ל ועיי"ש, וכן כתב למטה מזה בד"ה ולא מיבעא לשון שהוא נגלה לפרקים עיי"ש, וע"ז כיון רש"י גם כאן במה שכתב דהרי מוציא לשונו ר"ל שתמיד דרכו בכך להוציא לשונו מצד הטבע בעצמו מפעולת הלשון היא להתגלות בכל עת וע"כ שפיר נידון כשאר חלקי הבשר שהוא מאיבראי והוא בר נגיעה בלי פעולה, כ"כ הלשון יען שדרכו בכך להוציא לשונו בכל עת נחשב כמו שהיא גלוי ממילא בלי פעולה וכיוצ"ב מצינו בתוס' יבמות קי"ט ע"א ד"ה רבי מאיר שכתבו גבי רוב נשים מתעברות ויולדות דל"ח רובא דתליא במעשה כיון דממילא הוא בא שאדם נזקק לאשתו עיי"ש אף שבאמת תלוי במעשה רבה עכ"ז כיון דהוא מצד הטבע לא נחשב למעשה רק למידי דממילא כ"כ הכא אף דדבר שהוא גלוי ע"י פעולת האדם לא נחשב לגלוי מ"מ דבר שהוא כן מצד הטבע נחשב למידי דממילא ושפיר דמי לידיו או לשאר חלקי הבשר דהוא מאיבראי ונכלל בתיבת כי יגע לדעת התוס', משא"כ אצילי ידיו דאדרבא מצד הטבע הוא תמיד מכוסה ולא מאיבראי אם דע"י איזה פעולה תוכל להיות מאיבראי מ"מ לא מהני לן מידי דאנן מצד הטבע יהי' מאיבראי בעינן וע"כ דייק רש"י וכתב מוציא ולא כתב הואיל שיכול להוציא דאז הוי משמע כדברי הדרגנ"י אבל השתא דדייק וכתב מוציא ודאי דכיון למה שכתבתי וממילא דא"ש ולק"מ ודו"ק

- ומה דמשמע מרש"י דאף הלשון אינו בר נגיעה רק בשעה שהוא חוץ לפה שהרי כתב דהרי הוא מוציא לשונו ונוגעין בו בגלוי משמע דדוקא כשהוא חוץ לפה דהוי הנגיעה ממש בגלוי בזה שייך נגיעה ולא אם הוא תוך הפה ובאמת כן הוא דעת הר"ש ורא"ש בפ"ח דמקוואות עיי"ש ובתיו"ט שם אך הרמב"ם בה"א מה' טו"מ סובר דהלשון אף בפנים בתוך הפה הוא מטמא עיי"ש, ונראה בס"ד, דפלוגתייהו תלוי במה שכתבו תוס' בנדה ד' מ"ד אי הא דאמרינן שם בקידושין הנ"ל אשר יגע אמר רחמנא אי הוי משמע ממשמעות תיבת כי יגע בעצמו וכמו שכתבו תוס' שם ולא צריך למילף מידיו אז י"ל דכל הלשון אף כשהוא מבפנים הוי כר נגיעה ומטמא אף מבפנים משא"כ אי אמרינן דצריך להיות דומיא דידיו כמו שהוא באמת גירסת רש"י כאן וגם תוס' בנדה שם הביאו דבריו וכיון דילפינן מידיו צריך להיות דומיא דידיו בחוץ ממש כמו ידיו ואינו מועיל אם הוא בפנים בתוך הפה אף דהוי שם ג"כ בר נגיעה מ"מ אכתי ל"ה דומיא דידיו ע"כ רש"י לשיטתו דהוא גורס ידיו ע"כ באמת כתב דצריך להוציא לשונו ויש לומר דכן הוא ג"כ דעת הר"ש ורא"ש דסברו לענין מוע כרש"י והרמב"ם דסובר דאף בפנים הוי בר נגיעה אזיל בשי' התוס' דנדה הנ"ל דלא נלמד מידיו ורק מתיבת כי יגע לחוד וכיון דהוי בר נגיעה שפיר הוא מטמא אף מבפנים כן נראה לבאר שי' רש"י ורמב"ם ז"ל ונכון הוא בס"ד

- אמנם צריך עוד לבאר לדעת רש"י דעולא מיירי במוציא לשונו לחוץ ונוגעין בו בגלוי מה קמ"ל בזה ולמה הי' ההו"א דהנגיעה של חוץ לא יהי' מהני בלשון שצריך לי' לעולא לאשמעינן דהכל מודים דמהני בשלמא לדעת הרמב"ם דעולא מיירי אף מבפנים בתוך הפה טובא קמ"ל דמצד הסברא לא הוי ידעינן לה אבל לרש"י דסובר דבאמת מבפנים גם לעולא לא מהני רק מבחוץ ועל מבחוץ מאי קמ"ל פשיטא מ"ט לא

- י"ל דשתי תשובות בדבר חדא דלא נימא דאף ההוצאה חוץ לפה לא מהני דומיא דשרץ בקומטו דלא מהני אף בהגביה אצילי ידיו וכנ"ל ע"ז קמ"ל דבלשון שפיר גלוי הוא בשעה שמוציא ואינו דומה לקומטו ומטעמא דביארתי לעיל בארוכה הא חדא ועוד קאמינא דקמ"ל טובא בזה משום דשפיר הי' הו"א דאף מבחוץ לא יהי' מהני נגיעת הלשון מטעם שכתב רש"י גבי טבילה דכטמון דמי וכתב בזה"ל ואף להוציא הלשון אינו יכול וטבילה במקצת לא אשכחן אבל נגיעה בכל שהוא הוי נגיעה עכ"ל, הרי דה"ט לא צריך להוציא לטבילה אף מה שיכול להוציא כיון דלא אשכחן טבילה במקצת וכיון דלא יכול להוציא כל הלשון פטור אף מן החלק שיכול להוציא כיון דל"ה טבילה במקצת א"כ לולי עולא הוי אמרינן דגם נגיעה ל"ה במקצת דומיא דטבילה וממילא כיון דאינו יכול להוציא כל הלשון וליגע בה גם בחלק שמוציא לא יהי' חשוב נגיעה כמו בטבילה וע"ז קמ"ל עולא דבאמת לא אמרינן כן דכיון דנגיעה אף בכ"ש הוי נגיעה ואינו דומה לטבילה דבעינן כל בשרו טבילה שלימה ולא במקצת משא"כ בנגיעה דהוי אף בכ"ש ל"ש לומר דאין נגיעה במקצת ע"כ שפיר בר נגיעה הוי החלק שמוציא מפיו וזה גופא אתי לאשמיענן דנגיעה אף במקצת היא ולאפוקי דנשיה אותו לטבילה וא"ש הכל בס"ד

- ובעיקר קושייתו שבנה אותה דוקא על רשיי וכתב דלהרמב"ם ניחא לא הבנתי דבריו בזה דאדרבא לפי סברתו דהי' לו קושיא בזה אדרבא יותר הי' לו להקשות להרמב"ם דסובר דאף בפנים בתוך הפה מטמא משום דנגע בו א"כ מ"ט דשרץ בקומטו רטהור דהא ג"כ נגע בו ולמה יהי' מקום גלוי ובר נגיעה בתוך הפה יותר מבתוך הקמט, משא"כ לרש"י דמיירי דהלשון הוא בחוץ