משנה שכיר חלק א רלז

זללה"ה זי"ע שהי' נוהג ליתן בערב פסח בבקר איזה פרוטות נשמש שלו שיהי' מוכן לקנות שכר אצל עכו"ם תיכף במוצאי פסח שיהי' לו על הבדלה עיי"ש וכן שמעתי שנהג כן רבינו הקדוש בעל דברי חיים ודו"ק

סימן קיט

י"ג תשרי תרפ"ו לפ"ק פישטיאן יצ"ו

גח"ט ושמחת יו"ט וחדות ה' מעוזו לכבוד ידידי הבחור החריף ובקי כמו"ה מאיר חיים אונגער נ"י בק"ק צעהלים יצ"ו בן יקיר לידי"נ הרבני הגביר מו"ה יעקב אונגער נ"י מיקירי קרתא הנ"ל

אחדש"ה באהבה קבלתי מכתבו ויען כי השעה טרודה בטרדא דמצוה ואין הלבלר יוצא בקלמוסו הנחתי חשובתי על אחר עבור ימי החג הבע"ל אז אקוה אי"ה בל"נ להשיבו כיד ה' הטובה עלי אך כדי להשביע נפשו העדינה המשתוקקת לשמוע דבר מה מפי אציע לפניו רשמי הערות שערו רעיוני היום בשחר קמתי להודות בלמדי שיעורא דיומא בסוכה ד' ל"ד אמר ר' אבוהו אמר הקב"ה אלי אמרתי שיהיו ישראל לפני כקח על מים רבים ומאי ניהו ערבה והן עשו עצמם כצפצפה בראש ההרים עכ"ל הגמרא

ויראה בס"ד בהקדם מה שאמרתי בענין מה שהאריכו בספרי האחרונים בעלין הכלל שאמרו חז"ל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט עיין רמ"א סי' תרל"ט ומג"א סי' ל"ב סק"ח ובהגהות רעק"א שם ובסי' תע"ב סק"י ובהגהות רעק"א שם ובח"י סק"י ובמנח"י שו"ת סי' ט"ו ובתוס' גיטין ד' ז' ע"ב (ויש לעיין קצת על הטו"ז בסי' תע"ב שהביא בשם רש"ל דכל היכא דאין צריך להסב אשור להסב ובס"ק ד' כתב דאין חיוב לא על התלמוד ולא על הרב וא"כ איך רשאי להסב דו"ק שם וצ"ע) ועיין בספר שבילי דוד בסי' ל"ח שהאריך בזה אם רשאי להחמיר על עצמו אף שיהי' הדיוט וגם הגה"ק מקאמארנא בספרו עצי עדן במשניות סוכה הביא שהחמירו הצדיקים לישב בסוכה אף בשירדו הגשמים וגם גדול דורינו הגאון הצדיק אבדק"ק מונקאטש שליט"א הביא בספרו הנחמד אות חיים ושלום כסי' ל"ח מכמה צדיקים וקדושים שישבו בסוכות בעת הגשמים ואני אמרתי בישוב דעת הקדושים הנ"ל אשר לכאורה משמע מהגמרא דאין להחמיר בזה דבר נכון בס"ד

והוא דנראה לי דמה שאמרו חז"ל דנקרא הדיוט לא לגריעותא אמרו כדמשמע לכאורה אלא אדרבא למעליותא אמרו והוא דידוע מצד הטבע דאדם נכבד וחשוב בעיני העולם מפלם דרכיו ושוקל כל פעולותיו ואינו עושה דבר ללא צורך בחנם בלא דבר כי עיני כל מביטים עליו ללמוד ממעשיהו ע"כ אינו עושה דבר לריק רק מה שהוא מן הצורך אבל אדם ההדיוטי שנחשב לכלום אינו מדקדק במעשיו והרבה פעמים עושה פעולה שאין בו צורך כלל והוא ידוע לכל שכן הוא בטבע - והנה רבינו הרמב"ם בסוף ה' לולב כתב בזה"ל השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה עבודה גדולה הוא כו' וכל המגיס דעתו וחילק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו (ר"ל בשפת עשיית המצוה) חוטא ושוטה וע"ז הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני המלך וכל המשפיל עצמו ומיקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד וכן דוד המלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני עיי"ש - הרי דלגבי קב"ה צריך להיות שפל והדיוט ולא להחזיק עצמו למכובד - ומאן מוכח דבאמת הוא כן דמזה שעובד השם בכל לבו ומקיים מצותיו עוד אינו ראי' דמחזיק עצמו עד שו"ת לשפל והדיוט דמחוייב הוא לקיים מצות השם - אבל כשאנו רואים שעושה ועובד אף בחנם בלי צורך ובלי חיוב הרי זה ראי' ברורה שמחזק עצמו להדיוט ואינו מדקדק במעשיו ועושה אף בלי צורך ולגבי' קב"ה הוא מעליותא גדולה ויתירתא והמעלה העליונה שיוכל להיות אשר כל הצדיקים משתדלים להשיגה וזה שאמרו חז"ל כל הפטור מן הדבר ועושהו הרי נקרא הדיוט היינו שמזה ראי' שבעיני שי"ת הוא מחזיק עצמו להדיוט והגיע למעלה העליונה משא"כ באם לא עבד רק מה שצריך לעשות אין כאן הוכחה לזה א"כ אדרבא למעליותא אמרו ז"ל האי כללא ולא לגריעותא וא"כ שפיר מותר להחמיר ואדרבא לפי פירושי הוא מדרגה גדולה וכן ראוי ונכון לעשות והיא פירוש נפלא ואמת לדעתי ומיושב דעת קדושים הנ"ל וא"ש וכ"ה שהעירני לדבר נכון ואמת כזאת קצה) (וכעת בהעתקת הדברים לדפוס מצאתי ראי' לפשט הנ"ל מספר חסידים סי' ר"י שכתב בזה"ל אם ראיתי ת"ח שהאריך ימים דע לך שהוסיף דקדוקים על חברו דברים שאינם כתובים בתורה שהרי בפירוש אמרו כמגילה במה הארכת ימים כו' ואין שם דבר א' מן התורה אלא דקדוקים של סברא שאינן של תורה עכ"ל הרי דדרכן של צדיק ם אמיתיים לדקדק אף בדבר שאין בו צורך מן התורה והוא מדרגה גדולה וא"כ לא רחוק הוא לומר שגם מאמר הנ"ל על כונה זו נאמרה וכמו שביארתי בעזה"י) - שוב מצאתי ביד מלאכי בכללי דינים שכ' דכל הפטור מן הדבר כו' לא אמרו אלא בעושה דרך חומרא אבל בשעושה לשם שמים לא עיי"ש ולכאורה דבריו אינם מובנים מהו הכונה לשם שמים אבל במה שאמרתי יובנו היטב ועיין ג"כ שלים ירושלים בירושלמי פא ה"ב ועפי"ז יש מקור לדבריי והם כנים ואמיתיים

ואם דמוכח מדברי תוס' גיטין ד"ז דאינם מפורשים כפירושי עכ"ז התוס' בעצמם מסקי דהיכא דרוצה לקיים זה אלי ואנוהו רשאי להחמיר וא"כ אם הוא רוצה להדר עצמו לפני המלך מלכו של עולם להראות דהוא שעל בעיניו לגבי קבה"ו דכתב רבינו הרמב"ם הנ"ל דהוא הגדול והמכובד בודאי דמטעם זה רשאי להחמיר וראוי להחמיר ואחר כוונת הלב הן הן הדברים כן נראה לי בעזה"י בבירור דהאי מילתא - וכן הביא הברכ"י בשם זקנו שהחמיר וגם בירך ע"ז והוא על דרך שביארתי אני ודו"ק

ודע דלפי דכרי הריטב"א בקידושין ד' ל"א דבמצות שלא ציותה התורה בהן כלל ואין שום א' חייב כהן אמרו כלל זה דנקרא הדיוט אבל במצות שאחרים נצטוו והוא אינו נצטווה רשאי להחמיר וע"ז אמרו גדול המצווה ועושה ממי שאינו נצטווה ועושה ועיי"ש - לכאורה נ"כ אינו כפירושי דלהנ"ל אין חילוק - אך עיין בדרשות הר"ן דרוש חמישי בטעם השני של גדול המצוה ועושה ממי שאינו נצטוה דלפי טעם השני של גדול המצוה ועושה ממי שאינו נצטוה דלפי טעם זה אתיא דאדרבא יותר רשאי להחמיר במצוה שלא נצטוו בה כלל שום אדם ממצוה שאחרים נצטוו בה והוא לא נצטוה עיי"ש

וידוע ממדרש דד' מינים הם נגד ד' כתות בני אדם והערבה הוא נגד אדם ההדיוטי שאין בו טעם וריח והנה אמרו ז"ל סימני הערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק וצפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למסר - ונראה לרמז עפי"ד הרמב"ם בה' תשובה מדרכי החשובה להיות השב צועק כו ולהיות עניו ושפל רוח עיי"ש - ע"כ הערבה מחזיק עצמה להדיוט וחוטא ומקיים בעצמה קרא דוחטאתי נגדי תמיד ע"כ עלה שלה אדום להורות שנגד עיניה החטאים שעשתה ועלה שלה משוך לרמז על הלשון שהוא משוך וצועק בו תמיד ופיה חלק לרמז שממעט בדבור ואינו כחץ שחוט לשונו ושומר עצמו מדיבורים האיסורים והוא חלק בלי פגם שלא פגם לשונו ועומד על מים רבים לרמז על מקוה טהרה וענוה ובעת שנפרדת מן המים נעשה כמושה נמצא דכל ענין הערבה הוא מרמז על הבעל תשובה והצפצפה הוא בהיפך זה קנה שלה לבן שמחזקת עצמה לצדיק בלי חטא וגם עלה שלה עגול היינו שאינו צועק תמיד לשי"ת וגם הוא הדיוט קופץ בראש וע"כ הוא בראש ההרים וכבר הבאתי דלגבי שי"ת המעלה להיות הדיוט בעיניו וזה הכונה בגמרא הנ"ל אמר ר' אבהו שאמר הקב"ה שיהיו ישראל לפני כקח על מים רבים ומאי ניהו ערבה היינו שיהיו בבחינת הערבה וכנ"ל ועשו עצמן כצפצפה בראש ההרים היינו שמחזיקים עצמן לנקי ולבן בלי חטא ולקפוץ בראש ההרים כן נראה לי בס"ד בביאור מאמר זה והבן

ובזה יובן ג"כ מה שמצינו בתפלה שתיקנו לומר בשעת אגודת הלולב ששני בדי הערבה הם כיגד משה ואהרן והוא פלא כיון דהערבה הוא נגד אדם ההדיוטי שאין בו טעם וריח איך נמשלו בו משה ואהרן האנשים היותר גדולים שבעולם - אבל בהנ"ל א"ש שהם אחזו בנפשם מדת הערבה להיות נחשב לפני הקב"ה ולפני כל האדם להדיוט כמו שאמרו ואנחנו מה וא"ש והבן

ואגב אומר מה שתמה המנ"ח במצוה שכ"ה על רש"י ותוס' דדבר שא"ב שו"פ לא מיקרי לכם א"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו בכזית מצה ובבדי ערבה שאין עולין שו"פ איך מקיימין בהן המצוה דבעינן גבייהו לכם והתפלא מאד שלא מצא לא בראשונים ובאחרונים שיעוררו בזה והניח בצ"ע - עוד הפליא על רש"י זיל דהרי גם בפחות משו"פ איכא אי' גזלה וא"כ דין ממון טלה ושפיר מיקרי לכם - ולי כל דבריו לפלא כנראה אישתמיטתי' למרו המנ"ח ש"ס ערוכה גיטין דף כ' דמביא ר"א ראי' מעלה של זית לאיסורי הנאה ואי נימא דמכח איסור ח"ש חשיב דין ממון א"כ ליכא ראי' מעלה של זית לאיסורי הנאה וא"כ קושייתו השני לק"מ ודו"ק שם ותשכח כדברי אולם קשייתו הראשונה ג"כ לא קשה עפי"מ דמסיק שם הש"ס בעלה של זית דחשוב ממון דחזי לאיצטרופא לעלין אחרים ויהי' שוה פרוטה חשיב גם השתא ממון אע"ג דאינו שו"פ יעיי"ש ברש"י וא"כ גם גבי מצה וערבה יש לומר כן דמגו דחזי לאיצטרופא לאחרים דין ממון עלה דבאמת יש בו שיוו ורק מכח מיעוטו רוצה אתה לומר דאין בו דין ממון וכיון דחזי לאיצטרופי שפיר חשוב ממון וא"ש מאד ולק"מ ורק אדרבא קשה מ"ש רש"י דגבי סוכה יען דלא מטי שו"פ לכל חד לא חשוב לכם, ג"כ קשה לכאורה כיון דחזי לאיצטרופא כל חלק הסוכה דמטי לאחד א"כ שפיר נחשב לממון וצ"ע - ואולי כיון דאינו מבורר לכל א' חלקו לא שייך לומר דחזי לאיצטרופי אבל עכ"פ לשי' הש"ס דגיטין לק"מ (וסהדי בשחק דאחר שכתבתי זאת מצאתי להגאון מהר"מ שיק בתרי"ג מצות בפ' קדושים שכתב לתרץ קושיא המנ"ח הנ"ל מכח דברי ש"ס דגיטין הנ"ל והראני מאד שכיונתי לדעתו הגדולה

) והלום ראיתי להגאון מו"ה ארי' ליב בראדי אבדק"ק לבוב שליט"א דג"כ נתקשה כדברי המנ"ח הנ"ל (ולא הביא מדבריו כלל) איך יוצאין בערבה כיון דלית בה שו"פ והעלה דבר נכון לכאורה דהקפידה הוא דהד' מינים ביחד יהיו שו"פ דולקחתם לכם אד' מינים ביחד קאי - אבל לא הועיל כלום לפענ"ד דאכתי מה יענה לכוות מצה שנתקשה בה ג"כ המנ"ח וע"כ מוכרח לומר כמו שכתבתי מש"ס גיטין הנ"ל דבדבר שהוא מותר כהנאה ורק הפחת הערך הוא משום מיעוטו לזה שפיר מועיל מה שיש בו לצרפו לאחר להחשיבו ממין ואינו דומה לאיסור הנאה שאינו רוה מצד עצמו כלום ובזה מתורץ הכל רק דקשה ארש"י סיכה הנ"ל דלא אמר כן ואולי מטעם שכתבתי כיין דאינו מבורר לא שייך בו חזי לאצטרופי וכנ"ל (יבמהר"מ שיק הנ"ל כתב טעם אחר ברש"י דסוכה עי"ש) ודו"ק

והואיל שאנו עומדין כעת בד' ימים שבין יוה"כ לסוכות וימי השמחה משמשין ובאין אגידה לו מה שחנני השם אינד בטעמא דמילתא דחג הסוכות נקרא זמן שמחתינו ונראה לי דהוא על דרך שאמרו חז"ל בברכות דף ז' ע"ב משל למה הדבר דומה לאדם שיצא עלו שטר חוב קודם שפרעו הי' ענב לאחר שפרעו שמח עיי"ש

והנה בראש השנה וביוה"כ מוציאים על האדם שט"ח של חטאים כמי שאנו אומרים בתפלתינו מחוק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו ובעשי"ת עד יוה"כ אנו פורעים חוב אינו ע"י תשובותינו וביוה"כ נגמר הכפרה ונשתלמו שטרי חובותינו שהיו עלינו וכבר כתרתי בדרושי שאנו יכולין להיות בטוחים שהשגנו כפרה שלימה ביוה"כ ושנמחק העין לגמרי ולא יש"ר אף רושם עין אחר יוה"כ אם כי אמרו כי ד' חילוקי כפרה יש נראה דזה דוקא אם עושין תשובה מיראה דנעשו שגגות ועודן צריכין כפרה על זה באו ד' חילוקי כפרה משא"כ בשעושין תשובה מאהבה דהעבירות נעשו זכיות א"כ ממילא לית כאן שום רושם יפגם מעין דהא אדרבא נעשה מצוה וזכיה א"כ ממילא