משנה שכיר חלק א רלד

לחלל שבת באיסור סקילה וקיי"ל דהחשוד לדבר חמור חשוד לדבר קל א"כ כיון דהיא חשודה על אי' חילול שבת דהוא עון חמור מכרת חשודה ג"כ על אי' נדה וממילא דנפל הטעם דנאמנת על עצמה וממילא דאינה נאמנת על איסור נדה לגבי בעלה (ואם כי מרן הח"ס העלה כמה פעמים בתשובותיו בחו"מ ובאה"ע דמי שחשוד על חילול שבת אינו חשוד על שאר איסורין כבר קיהו בה רבים דהוא נגד המפורש בש"ע יו"ד סי' קי"ט) וגם לשי' התוס' בגיטין וביבמות דנאמנת מטעם דבידה לטבול בנ"ד דנתברר בירור גמור דלא הלכה לטבול במקומה איתרע לה האי מיגו ומה שאמדה דהלכה למונקאטש לטבול אין להאמינה כלל כיון דהוא לה בטרחא יתירה כמו שכתבו הדרת גאונם בתשובתם דהוא לה בטרחא גדולה וכמו שכתב הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז סק"ל דבדבר שיש כו טרחא אין הנשים נאמנים דנשים עצלניות הן עיי"ש ומה גם חזקה דאין אדם טורח בכדי וכיון דיש מקוה טובה וחמה ומוכשר לטבילה בכל הענינים אשר כל נשי הקהלה טובלים שם בקהלתה למה לה לטרוח ולילך למונקאטש ועיין כתובות דף כ' ע"ב ברש"י ד"ה שאין קרובה הימנה שכתב בזה"ל אבל אם יש קרובה הימנה כו' דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור לא שבקה קרובה הימנה ואזלא לגבי דהך רחוקה עיי"ש - והכ"נ אם איתא דאזלא לטבילה לא שבקה המקוה קרובה דבמקומה ואזלה לרחוקה שבמונקאטש ע"כ פשוט דאינה נאמנת כלל וא"כ אשה זו אבדה נאמנותה לגבי בעלה לענין אי' נדה וא"כ אינה ראוי' לביאה מכח אי' נדה דיש לחוש שמא מקלקתו וכבר אמרו בסוף פ"ק דנדה דאשה דלא חזיא לביאה אין לה כתובה ולא יחזיר עולמית עיי"ש - וא"כ פשוט דיש לו היתר לישא אשה על אשתו הנ"ל ודו"ק - וכעת נתעוררתי עפי"ד הש"ך הנ"ל דבדבר שיש בה טרחא אין אשה נאמנת א"כ במקום דאין מקוה בקהלה ורק צריכה לטרוח למקום אחר איך אשה נאמנת קפט) ואולי מכח דברי הרמב"ן הנ"ל מכח דנאמנת על עצמה נאמנת נמי לגבי בעלה ודו"ק

ואחתום ברגשי הכבוד ידידם דו"ש וש"ת פ"ק פישטיאן יצ"ו

נגהי יום ג' לסדר ויצא תרפ"ה לפ"ק

ה"ק ישכר שלמה טייכטהאל

סימן קיד

ביו"ד סי' ר"מ סעי' כ"ב חייב אדם בכבוד אחיו הגדול ובבית לחם יהודא שם כתב דהיינו גדול האחים שנכנס במקום האב ולא לכל הגדול מחברו כן הביא בשם האר"י הקדוש - אולם בספר נגיד ומצוה ח"ב מביא כשם ספר הכוונות להיפך וזה לשונו צריך הבן הב' לכבד את אחיו הגדול וכן כולם וכולם חייבים בכבוד אביו ואמו וזה סוד חז"ל כבד את אביך לרבות אחיך הגדול והסוד שם באורך עכ"ל

ונראה לי ראי' מש"ס ערוך לדעת הבית לחם יהודא ממגילה דף ט"ז פ"ב דאיתא שם וילכו גם אחיו ויפלו לפניו אמר רבי בנימין בר יפת אמר ב"א היינו דאמרו אינשי תעלה בעידנה סגיד לי תפלה מאי בצירותיה מאחוה אלא אי איתמר הכי איתמר וישתחו ישראל על ראש המטה אמר רבי בנימין בר יפת אמר ר"א תעלה בעידני' סגיד לי' עכ"ל הגמרא - ופירש"י ז"ל תעלה קרית לי' ליוסף לפני אחיו מאי בצירותיה מאחווה עיי"ש

והשתא אי נימא דאחיו הקטן חייב בכבוד אחיו הגדול בשנים בכל אופן אף שאינו גדול הבית א"כ היינו בצירותי' דיוסף מאחיו הגדולים ממנו בשנים דהי' מן הדין שיהי' הוא מכבד לאחיו וסגיד קמייהו ולבסוף סגדו הם קמיה וא"כ שפיר שייך האי מימרא דרבי בנימין בר יפת דתפלה בעידני' כו' גם גבי השתחואה דאחיו לגבי יוסף כמו גבי השתחואה דיעקב ליוסף דהוי ג"כ רק מכח מצוה דכיבוד וע"כ דליכא שום חיוב דכיבוד במקום דהבן ליתא במקום אב ע"כ שפיר מקשה בגמרא מה בצירותי' דיוסף וזה ראי' טובא לדעת הבל"י ויוקשה אשי' הנגיד ומצוה ודו"ק

ב' אדר תרפ"ו לפ"ק פישטיאן יצ"ו

הק' ישכר שלמה טייכטהאל

סימן קטו

בעזה"י ב' מו"מ תרפ"ה לפ"ק פישטיאן יצ"ו

יראה בנחמה בעיר ה' שמה כבוד ידידי רחומי הרב הגאון הגדול המפורסים ביראתו הקודמת לחכמתו כו' כש"ת מו"ה יונתן שטייף שליט"א דיינא דבה בעיר הבירה בודאפעסט יצ"ו

אחדש"ה באהבה אבא בקצרה ע"ד אשר בדק לן במכתבו על בני גד ובני ראובן דנאמר עליהם ומקנה רב הי לב"ג וב"ר ובקשו את עבר הירדן הא מבואר בפ"א דביכורים דארץ סיחון ועוג הי' בכלל ארץ ישראל וקיי"ל בב"ק ד' פ"ט דאין מגדלין בהמה דקה בא"י ע"כ קושייתו

הנה מ"ש דארץ סו"פ הי' בכלל אר"י יעיין בזה באוה"ח הק' שם בפסוק ג' ובפירוש עץ יוסף במדרש תנחומא בפ' מטות ובר"ן נדרים דף כ"ב ע"א ד"ה האי שעתא דכתב ועבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר ולמקצת קדושות ועיי"ש גם בהגהות מצפה איתן בר"ה כ"ה האריך בזה ודו"ק - (ואגב אעיר האוה"ח הק' מפורש שם מה שנאמר הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל דהכונה שלא לקחוה בדרך הטבע רק ה' הכה יושבי' עיי"ש שהאריך לבאר שהי' כיבוש רבים כשאר כיבוש ארץ ישראל וע"כ הי' בה קדושת ארץ ישראל - מבואר מדבריו שאין בין כיבוש ארץ סו"פ לכיבוש שאר ארצות שבא"י - ובאמת בירושלמי דביכורים פ"א אמרו על מתני' דאין מביאין ביכורים מעבר הירדן תני אשר ה' אלקיך נותן לך ולא שנטל מעצמו עיי"ש הרי דיחסו כיבוש סו"ע לעצמם עיי"ש וזה נגד דברי האוה"ח ה"ק וצ"ע)

והנה מה שהקשה הדרגנ"י עפ"י ההקדמה דארץ סו"מ הי' מא"י נלע"ד דלא הי' צריך לזה עפי"מ דמבואר בש"ך חו"מ סי' ח"ט בשם הטור דלא תליא בארץ ישראל רק בישוב ישראל עיי"ש גם בביאור הגר"א שם - (ומפני זה נראה פשוט דהאקאלאניען שנתיישבו בעתות האחרונים ע"י ישראל דישנו לאיסור זה דאין מגדלין בהמה דקה בהם ומה גם בארץ ישראל ולא ידעתי אם נזהרין בזה וראוי לעוררם על זה) - עכ"פ קושייתו יעלה שפיר אף אי אמרינן דארץ סו"ע אינו בכלל אר"י איך התעסקו ב"ג וב"ר במקנה ובגדרות צאן הא אין מגדלין בהמה דקה במקום שהוא ישוב ישראל ולדעת כמה פוסקים גם ברועה אסור - אולם על האבות הק' לא קשה בפשיטות דדוקא בישוב ישראל אסור והם דרו במקום שרוב הישוב הי' מגוים אבל על ארץ סו"ע שפיר קשה משום דאחר דנתיישבו שמה הי' ישוב ישראל וצ"ע לכאורה

ולכאורה עלה בדעתי לומר עפי"מ דאיתא בפסחים דף נ' דמגדלי בהמה דקה אינן רואין סימן ברכה לעולם ופירש המהרש"א בחד"א דמיירי בארץ ישראל ואיסורא נמי איכא כמבואר בפרק מרובה אלא דקאמר הכא מה הוא עונשן דעונש שלהן הוא דאינו רואה סימן ברכה עכ"ד (וקצת משמע מדבריו דסובר דאיסור זה תלוי רק בא"י וזה שלא כדברי הטור שהבאתי לעיל)

ואגב אומר שעם דברי המהרש"א הנ"ל דפירש דמה שאמרו דאינו רואה סימן ברכה כיונו בזה לגלות העונש דישנו לאיסור זה ולא לומר דאין בזה איסורא רק דהעונש הוא דאינו רואה סימן ברכה יתיישב מאד קושיית המפורשים או"ח סי' תקפ"ה על מה דכתב המחבר דאינו רואה בו סימן ברכה ורצו לדייק שם נושאי כליו של הש"ע דאין בו איסור רק מה דאינו רואה בו סימן ברכה והקשו ע"ז - ולדברי המהרש"א לא קשה כלל דבאמת יש בו איסור רק דזה עונשו דאין רואה בו ס"ב ודו"ק

והנה במדרש פ' מטות אמרו אמר להם הקב"ה אתם חבבתם ממונכם מנפשכם חייכם אין בו ברכה שנאמר נחלה מבוהלת בראשונה אחריתה לא תבורך עיי"ש - הרי דבאמת נענשו ע"ז בעונש הראוי לאיסור דאין מגדלין בהמה דקה א"כ י"ל דבאמת עברו על זה והגיע להם העונש הנקצב לזה ואי דיוקשה לכאורה על משה רבינו דנכנס לזה להסכים על ידן - י"ל דהא קיי"ל ברועה שעשה תשובה אין מחייבין אותו למכור מיד הכל אלא מוכר יד על יד הרי דהיכא דכבר יש להן אינו מחוייב למכור בפעם אחת - ע"כ אחר דכבר הי' להן מקנה הי' רשאי למשה להסכים אתם פד שימכרו או ישחטו אותן ואפשר לדייק כן בפסוק ומקנה רב הי' כו' ר"ל אחר שכבר הי' להן

והן לא מכרו אותן כלל ועברו על איסור דמגדל בהמה דקה וע"כ הגיע להן העונש דאין בו ברכה כמו שאמר להן הקב"ה כמבואר במדרש הנ"ל כן הי' נראה לכאורה

אבל באמת קשה לומר דעשו איסור בזה ומה גם דהתורה יסכים על ידן ועיין פנ"י סוף גיטין דלא כתבה התורה דאי עיי"ש - אך נראה דהקו' מעיקרא ליתא דכבר מבואר בש"ס וטור שם דביערות מותר לגדל ואדרבא עוד ראוי לעשות כן כמבואר בפרק כיסוי דם דמעשרת עיי"ש בתוס' ובפסחים ד"נ י"ל דמקומות אלו של עבר הירדן דבקשו היו מיערות והרים לא מקום שדות דמותר לגדל שם בהמה דקה ויש לכוון זה בפסוק דכתיב ויראו כו' והנה המקום מקום מקנה היינו שהי' מקום שראוי לגדל בהמה דקה שהיו יערות ולא שדות וע"כ ממילא לא עשו בזה שום איסור, וא"ש ולק"מ וגם י"ל דמעיקרא מחלו זה לזה ולא קפדו אהדדי וכתקנת יהושע בב"ק ד' פ"א יעיי"ש ואולי מהיט אין נזהרין בזה כעת שעוררתי לעיל ודו"ק - ואחרי מיפלג מצאתי ראי' לזה שכתבתי לעיל דעבר הירדן הי' מקום מקנה ר"ל הרים ויערות ולא שדות מש"ס יומא ד' נ"ט ע"ב דאיתא שם אמר רבי עזים היו לאבא בהרי מכוור ובגליון שם מביא בשם תרגום ירושלמי ארץ יעזר מתרגי' ארפא דמכוור עיי"ש הרי דהיו הרים א"כ הרי שלך לפניך שכיונתי אל האמת בפירוש הכתוב מקום מקנה וא"כ לק"מ קושייתו - אך קשה לי מאד על תרגום דירושלמי הנ"ל דאי נימא דהרי מכוור שבש"ס יומא הנ"ל הי' מארץ יעזר שהוא מעבר הירדן א"כ איך היו העזים מתעטשות מריח הקטורת שהי' בירושלמי וצע"ג ודו"ק

והנני ידידו דו"ש לנצח מברכו בכוח"ט

הק' ישכר שלמה טייכטהאל

בשולי המכתב אציג הערה קטנה בענינא דיומא באו"ח סי' תק"נ סעי' ד' כתב בש"ע בשבת קודם לצום מכריז השמש חוץ מט"ב וצום כפור וצום פורים ומפורש שם בביאור הגר"א דדוקא בשאר צומות דברצו תליא (היינו שאין חיוב בזה"ז לצום) ואינן קבועין צריך להכריז אבל צום פורים הוי תענית קבוע והרמ"א שם שכתב דהמנהג שלא להכריז כתב הגר"א דהוא משום דכבר קבלו עלייהו וכחובה הוא עיי"ש - הרי לפי דבריו דשאר הצומות ל"ה חוב קבוע בזמנינו רק חובה דבאה מחמת קבלה משא"כ תענית אסתר הוי חוב קבוע מדברי חז"ל - ולהלן בריש ה' פורים כתב הרמ"א ותענית זה אינו חובה ולכך יש להקל עיי"ש א"כ הוי סתירה לכאורה דהכא משמע דליה חוב כחוב שאר צומות ושם אדרבא מדכתב המחבר דצום פורים אינו צריך להכריז וכפירוש הגר"א משום דהוא חוב קבוע א"כ הרי אדרבא דיותר גדולה החוב של צום פורים משאר צומות וגם הרמ"א נראה דהשכים לזה כמו שכ' הגר"א וצ"ע ודו"ק: קצ)