משנה שכיר חלק א קפח

מדברי הש"ס מנחות ד' ס"ד דאמר רבה היו לפניו שתי חטאות אחת שמינה ואחת כחושה שחט כחושה ואח"כ שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרין לו הבא שמינה לכתחל' ושחוט - הרי דמשום הידור מצוה דשמינה מחללין את השבת ועיי"ש - א"כ ע"כ צריך לומר דגם ההידור הוי חובה וחשוב' כמצוה עצמה דאל"כ ודאי דלא ניתנה שבת לידחות אצלה וא"כ יהי' מזה ראי' טובא לשי' הטור - אבל באמת יש לפקפק בעיקר דברי השאג"א במה שהעלה דמשום הדור מצוה מחללין שבת עפי"ד תוס' בריש פ' לולב הגזול שכ' דכל עיקר דרשא דזה אלי ואנוהו ל"ה רק על לכתחלה אבל בדיעבד לא מיפסל בהכי וכדמוכח בסוכה י"א והנה במנחות ד' ע"ב אמרו גבי קצירת עומר דדחי שבת ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצרי' מערב שבת וכ' בתוספות שם בד"ה אמאי דחי שבת וז"ל ואע"ג דלכתחלה מצותו בלילה כיון דבדיעבד כשר ל"ה דומיא דתמיד דכתיב בי' במועדו לומר דדחי שבת ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן עכ"ל עיי"ש - וא"כ גם גבי מילה דאיירי בי' השאג"א כיון דהציצין אינן מעכבין ל"ה דומיא דמילה עצמה דדחי שבת וממילא דכן דין בכל שאר הידור מצוה דל"ה רק לכתחלה דלא דחי שבת - איברא דזה יש לדחות די"ל דשאני הכא כיון דכבר ניתנה שבת לדחות אצל מצוה גופא ע"כ שפיר דוחין אף משום הידור וכה"ג אמרו שם במנחות עיי"ש - גם י"ל דהא הרמב"ם באמת אינו פוסק כסוגיא דפרק רבי ישמאל הנ"ל (ובמק"א ביארתי דטעמו של הרמב"ם משים דהסוגיא דשחט כחושה דאומרין לו הבא שמינה הוי סתירה לסוגיא דפרק ר"י הנ"ל ע"כ פסק הרמב"ם כסוגיא דמנחות ד' ס"ד הנ"ל

) - אמנם בלאו"ה ק' בעיני דברי הגאון בעל שאג"א זלה"ה - במה שכ' דמשום הדור מצוה מחללין שבת לפי"ד התויו"ט בפלפילא חריפתא על הרא"ש שכ' בב"ק בפ"ק סי' ז' דשליש מלגיו בעינן כיון דלא איפשטא האבעיא וכתב התויו"ט דטעמא דמילתא דהידור מצוה דרבנן ולקולא עיי"ש - וכן הוא במהרש"א שבת ד' ק"ד דז"א ואניהו ל"ה דאו' עיי"ש - וכן הוא ביש"ש בסימן הנ"ל על דברי הרא"ש שכ' שליש מלגיו כיון דלא איפשטא הבעיא ותימא מאחר שהוא ספיקא דאו' אזלינן לחומרא ואפשר דהוא סובר דאין זה דאו' מאחר שאינו מצות עשה רק מצוה בעלמא להדר המצוה עכ"ל היש"ש - והשתא עפי"ז דכל דין הידור מצוה הוא מדרבנן איך ידחה שבת וצ"ע - ומה שהביא ראי' משחט כחושה דאומרים לו הבא שמינה לכתחלה אף דבדיעבד גם כחושה כשר - נראה אחרי בקשת המחילה מהאדון הגדול דלאו ראי' משם מתרי טעמא חדא דהא קיי"ל דשבת הותרה אצל קרבנות עיין תשב"ץ ח"ג סימן ל"ז וכן כ' בתשובת מהר"מ אלשקר סי' ק"ב דשבת חול אצל קרבנות וביאר בזה את מאמר חכז"ל מחללי' מות יומת וביום השבת שני כבשים בדבור א' נאמרו היינו דלגבי השני כבשים לא נאמר' כלל מחללי' מות יומת עיי"ש בשם שרירה גאון - וא"כ כיון דלגבי מצות התמיד אין כאן שום חלות איסור שבת שפיר יש לעשות המצוה באופן היותר טוב דאין כאן בהתעסקות התמיד שום חילול שבת משא"כ גבי שאר מצות כמו גבי מילה בשבת דהוי רק מצד דחי' מנא לן דמשום הידור יהי' מחללין שבת - שוב בא לידי ספר שו"מ מהד' ד' בשאלה וראיתי שם בסי' כ"ט שדחה ג"כ בזה דשבת הותרה אצל קרבנות את ראיית השאג"א והביא ג"כ מהתשב"ץ אבל בדברי מהר"מ אלשקר לא הרגיש הא חדא ועוד קאמינא דהא דאמרינן לו הבא שמינה לכתחלה לא מטעם מצות הידור גרידא הוא רק מטעם עיקר מצוה כיון דיש לפניו שמינה והוא לוקח כחושה אזי יש בכחושה אי' דוהקריבו נא לפחתך כמו שפירש רש"י ז"ל ולא מקיים בזה עיקר מצות קרבן נהי שלא מחלל עליו את השבת כיון דעכ"פ הי' ראוי לקיים בו המצוה אבל עתה שישנו לפניו שמינה ל"ה בו משום הידור גרידא רק משום עיקר קרבן ע"כ שפיר מחללין עלי' את השבת וכבר הארכתי בזה במק"א והוא לעיל בסי' כ"ה והבאתי שגם הגאון בעל יד יצחק כתב כן עיי"ש אבל לעולם משים הידור מצוה גרידא לא מחללין את השבת כן נראה לי ודו"ק

- ונחזור לענינינו דלכאורה הדבר תלוי בפלוגתת הטור ובית יוסף וכאשר כתבנו אך באמת נראה דאין בזה פלוגת' כלל ולכ"ע שרי לפי"מ שהבאתי לעיל בשם שלשה רועים ה"ה המהרש"ל ומהרש"א ותויו"ט דכל עיקר דין דהידור הוי רק דרבנן ובדרבנן לא אמרינן כלל הא כללא דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין כדמוכח בחגיג' ד' ז' ע"ב דפריך בגמרא מ"ש חגיגת יו"ט ראשון של פסח אמר רב אשי הא קמ"ל חגיגת חמשה עשר אין חגיגת ארבעה עשר לא אלמא קסבר חגיגת ארבעה עשר לאו דאו' עכ"ל הש"ס - הרי בפירוש יען חגיגת ארבעה עשר לאו דאו' ע"כ באה אף מן המעשר עיי"ש ברש"י א"כ הרי בהדיא דבמילתא דרבנן ליתא להאי כללא - ואל תשיבני דאין ראי' מחגיגת ארבעה עשר יען שאינה חובה כלל כדאית' בפסחים דף ע' ע"א דאינ' באה רק כדי שיאכל הפסח על השובע ע"כ באה אף מן החולין אבל אכתי דבר שהוא חוב' אפילו הוא מדרבנן נמי אינ' באה אלא מן החולין - נראה לי דלא משמע כן לשון הש"ס דקאמר לאו דאו' למה לא קאמר אלמ' חגיגת ארבעה עשר לאו חובה וכדקאמר שם בפסחי' ש"מ חגיגת ארבעה עשר לאו חובה ורק קאמר הכא ש"מ לאו דאו' ש"מ דזה עיקר הטעם דבאה אף מן המעשר יען שלאו דאו' ובמילתא דרבנן לא אמרו להאי כללא - ואפשר דזה גופא רוצה הש"ס להשמיעני כאן בחגיגה דאל יטעה האדם לומר דמשום וה באה אף מן המעשר יען דאיננה חובה וכמו דאמרו בפסחים אבל אם הי' חובה הי' בא מן החולין אף דהוא מדרבנן ע"ז קאמר הש"ס דבאמת משום זה באה מן המעשר יען שלא הוי מדאוריית' וקמ"ל דבמילתא דרבנן ליתא להאי כללא - והטעם י"ל משום דבאמת במנחות פ"ב הוצרך קרא ע"ז דפריך הגמרא ובפסח גופא מנ"ל משמע דמצד הסברא הי' אמרינן דשפיר הי' יכול לבא אף מן המעשר ורק דגלי קרא עיי"ש ועיין בטורי אבן חגיגה דף ח' שכ' דבאמת למאן דלית לי קרא ע"ז באמת ס"ל דבאה אף מן המעשר - א"כ י"ל דבמילתא דרבנן הניחו על הסברא ולא רצו להחמיר ולעשותו כדאורייתא גם בענין זה וע"כ אמרו דבמילת' דרבנן ליתא להאי כללא - וממילא עפ"י האמור גבי מצות הידור נמי דהוא רק דרבנן שפיר באה מן המעשר לכ"ע ואין פלוגת' בדבר כן נראה לי ודו"ק - שוב מצאתי בסדר משנה בה' ת"ת שהעלה ג"כ דבמצוה דרבנן ליתא האי כללא מדברי הש"ס הנ"ל והנאני

- ועוד יותר נראה לי דאפילו אי נימא דהידור מצוה