משנה שכיר חלק א קעט

שמא מכח דחוקתו ישכח לשער השיעור דבעי בזה וצ"ע

- עוד יש להעיר על תירץ הנ"ל מפסחים י"א גבי בכור שאחזו דם דסובר רבי יהודא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית לי' במקום שאין עושין בו מום אתי למיעבד במקום שעושין בו מום ועיי"ש - והשתא להנ"ל דבתחלה טרם שהתחיל לעסוק בהצלה יוכל לשער הדבר שהותר לו לעשות ועיקר החשש הוא רק על האמצע הצלה א"כ בנידון הקזה דצריך לשער המקום המותר שאין בו מום נמי יוכל לשער קודם ולמה אסרו וע"כ דחילוק הנ"ל ליתא וחיישינן דמחמת בהילתו ישכח לשער זאת א"כ הדרקו' לדוכתא מ"ש גבי מסוכנת דמתירין לי' לשחוט באופן דישער אם יש שהות ביום לאכול ממנו ולמה לא חיישינן דאגב בהילתו ישכח לשער ויעשה אי' דאו' כמו גבי דליקה וגבי בכור וצ"ע - איבר' דחכמים פליגי עלי' דרבי יודא ואמרו דיקיז ובלבד שלא יטילו בו מום וטעמן הוא דכש"כ אי לא שרית לי' במקום שאינו עושה מום עובר על דבריך ועושה ושוב אין נזהר בין מקום מום לשלא מקום מום דסובר הכל שוה דאדם בהול על ממונו עיי"ש ברש"י - (וצריך לומר דלא יוקשה מזה על סברת התוספות שבת ותו"י יומא שהבאתי שכתב גבי שבת דאי לא יתירו לא יעשה מידי ולא חיישינן דיחלל שבת במזיד עבור ההצלה ולכאור' קשה מכאן דאמרו החכמים דאי לא שרית לי' כש"כ שיעשה משום דאדם בהול ושוב יעשה באיסור ומ"ט לא אמרינן בשבת כן וצריך לומר דשבת חמורה להו לאינשי ודו"ק) ונרא' לומר דסברת הר"ן הנ"ל הוא ממש פלוגתת רב"י וחכמים דרבי יהודא סובר היכ' דהוא בהול עדיף טפי לומר דלא יעשה מידי דסברת אדם בהול טפי עדיף וחזקה מסברת אין אדם מעמיד על ממונו והחכמים סוברים להיפך דאין אדם מעמיד סברא גדולה היא טפי מאדם בהול וע"כ אי לא שרית לי' בדרך היתר יעשה מעצמו ואז לא ישגיח כלל ויעשה כמו שבלבו חפץ בין בהיתר ובין באיסור

- והשתא לפי"ז קשה לי ממ"נ אי קיי"ל כהחכמים דיותר יש לחוש על סברא דאין אדם מעמיד על ממונו מעל סברת אדם בהע"מ א"כ גם גבי דליקה הי' לן לומר כן ולהתיר באופן ההיתר דאל"כ יש לחוש שיעשה מעצמו וגם באיסור ואי דקיי"ל בהא כר"י דיותר יש לחוש על סברת אדם בהול וע"כ לא מתירין לו כלל היכא דבהול אף בדבר דהשערה הוא קודם שהתחיל במלאכתו ועוד לא מוטרד אפ"ה חיישינן דשמא ישכח מחמת בהילתו לשער מקים הראוי להקזה היינו שישכח לשער ההיתר א"כ למה שרינן לי' לשחוט מסוכנת על סמך דישער אם יש שהות לאכול ביום ניחוש דשמא מחמת בהילות ישכח מלשער השיעור ויעשה באי' כמו גבי בכור - ואולי י"ל כמו שכתבתי לעיל במיסגר דבאמת קיי"ל כהחכמים דבכור דסברת אין אדם מעמיד על ממונו חזקה יותר מסברת אדם בהול וע"כ שפיר מתירין לו בבכור מכח דאי לא שרית לי בהיתר יעשה באי' - וע"כ ג"כ מתירין לו גבי מסוכנת ב ו"ט ורק גבי שבת דחמורה אז נופל סברת דאין אדם מעמיד דלא חשוד לחלל שבת בשביל ממנו וממילא דקם סברת אדם בהול ע"כ אסור גבי דליקה כן נראה לי

- אבל קושיא דלעיל אכתי קשה דמבואר בתוספות יומא פ"ה דאין אדם מעמוד עצמו על מתו ומצער עצמו עליו יותר מעל ממונו ואפ"ה לא התירו לו לפקח היכא שמצאו מת מטעם דאי לא שרית לי' מאי אית לי' למיעבד וא"כ איך שרינן לי' גבי מסוכנת אף דאין אדם מעמיד עצמו מ"מ אי לא שרית לי' מאי אית לי' למיעבד - ולכאורה גם גבי' בכור קשה מ"ט שרי רבנן הא גם שם איכא למימר אי לא שרית לי' מאי אית לי' למיעבד - רק דשם י"ל דאפשר משום פסידא דקדשים התירו וכמו שכתב תוספות בפסחים י"א ע"א ד"ה כל ועיי"ש - אלא דגם ע"ז ק' הא גם כחן איכא סברא דגדול כבוד הבריות ואין כבודו של מת לנוח שם ואולי יש לחלק - אבל עכ"פ גבי מסוכנת שפיר קשה למה התירו מפני הפסד הא אי לא שרית לי' מאי חית לי' למיעבד וצ"ע בכל זה וכעת אין בידי דבר ברור ושי"ת יאיר עיני באור תורתו

- והנה במה שהעירותי לעיל דמהא דהתירו נשחוט מסוכנת משים הפסד ממון מוכח דמשום הפסד גרידא התירו איסור דרבנן - יש לפשוט ספיקו של הפרמ"ג שמסתפק באו"ח סימן תרנ"ח האם צריך למסור ממונו שלא יעבור על אי' דרבנן עיי"ש - דכיון דהתירו א' דרבנן משים פסידא בודאי אינו מחיוב למסור ממונו כדי שלא יעבור אי' דרבנן דכי צריך פסידא יותר מזה - ובטעמא דמילתא למה באמת התירו משום פסידא אי' דרבנן - נראה לי לומר עפי"מ דאמרו בב"מ דף ל' וד' ל"ג אמר רב יודא אמר רב אפס כי לא יהי' בך אביון ומכאן למד דאבדתו קידם מאבדת רבו ואביו משום דאדם מוזהר שיחיס על ממונו כדי שלא יעני והוא דרשה דאוריית' דהרי אמרו בב"מ שם דע"ז לא צריך קרא דוהתעלמת דנשמע מדר"י א"ר ויותר הדבר מבואר בסנהדרין ד' ס ד דפריך הגמ' ורבנן לא דרשו בך והתנן אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודם מ"ט א"ר יודא אמר רב אפס כי לא יהי' בך אביון והתם מאפס ועיי"ש ברש"י ד"ה התם מאפס שכתב בזה"ל דאי לאו לאזהרה אתי רק להבטחה שמבטיחו שלא יהי' בהם אביונים נכתוב לא יהי' בך אביון מדכתיב אפס לאזהרה אתא כלומר וחדל וכלה עניות ממך ועיי"ש - הרי דהוא דרש' דאוריית' וא"כ כיון דמהתורה הוא מציוה שלא לכלה מעיתיו א"כ משו"ה התירו רבנן אי' דרבנן משום פסידא כיון דהמצוה הוא רק דרבנן וההפסד היא דאורייתא וממילא דבזה מופשט גמי ספיקו של הפרמ"ג דבודאי לא יעשה אי' דאו' לכלה מעותיו בשביל אי' דרבנן כן נרא' לי בטעמ' דמילת' - ואם כי לכאור' יש להקשות דהא חזינן דאף במקום מצוה דאו' מוזהר שלא לכלה מעותיו דהא מצות כיבוד אב הוא דאוריית' - י"ל דהוא רק מ"ע ובמ"ע באמת קיי"ל דאין מפזר ממונו רק עד שליש אך דיוקשה אכתי הא ודאי דאין במציאה זו יותר משליש בממונו וא"כ למה לא יקדים אבדת אביו אולי י"ל כיון דהוא בשוא"ת ל"צ דהא איכא מהראשוני' דגם בל"ת בשוא"ת לא צריך ליתן ממונו עיין פ"ת יו"ד סי' קנ"ז וספר ערך שי או"ח סימן תרנ"ח ומהר"מ שי"ק או"ח סימן של"א

- ועתה נפנה אל שאלתינו הנ"ל כיון דבאמת כתבו הפוסקים דלא התירו שבות דרבנן רק במקום דיש לחוש שיעשה אי' יותר גדול מזה וא"כ