משנה שכיר חלק א קסט

ממני דברים שכתב ואיידי דחביבים לי דבריו אעתקינו בקצרה וז"ל אמרתי להודיעהו אשר מעט עיינתי בענין שרצה כת"ה לחדש אשר בדיבור בעלמא יהא קונה מדין סטומתא יסלח לי' כי לדעתי זה לא ניתן כלל להאמר ואם אמנם כי מדי דברי בו הבאתי לכאורה תנא דמתייע מדברי הפ"י גיטין ע"ז בתו"ס ד"ה תיחוד שכ' שם דקנין הוי משעת אמורה משעה שאמר לה לך חזק וקני אולם גם על הגעון ז"ל יש להפליא מנ"ל - ואחר התבוננת קצת אמרתי להביא ראי' לדברי הגאון מב"ב דף פ"ח דפריך הש"ס אטו משים דגמר בלבו לקנות קנה אר"ה הכא בי"ש עסקינן וכו' הרי דעיקר הקנין תלוי אי לא יחזור מדבורו ומחשבתו ואז אפילו בדיבור בעלמא קנה (ובראי' א' כבר זכה הגאון פני מבין הנ"ל) וא"כ לכאורה יש ראי' לסברתי דמר - אמנם גם הגאון הנ"ל כתב שם דיכול לחזיר אך אי לא חזר הוי התחלת הקנין משעה שגמרו ביניהם אבל באמת שניהם יכולין לחזור - ואין להקשות אי אמירתו הוי קנין האיך מועיל החזרה - משום דכבר כתב גם הש"ך סי' רנ"ה סק"ו בשם הרשב"א דהיכא דהקנין הוא מטעם אמירה אמרינן א"ד ומבטל דבור ואף לענין הקדש כתב כן ומכש"כ שיועיל חזרה בקנין הדיוט היכא דלא קנה רק באמורה בעלמא וע"ז כבר כ' הרא"ש כנל י"ג דאף אם המנהג כך אין הולכין אחריו דהוי מנהג גרוע וכן כתב התומים ונתיבות סי' ס"ו דהיכא דמה"ת אינו קינה א"צ אף מי שפרע ובפרט דנחשיבהו לקנין נגד הש"ס וש"ע חלילה לומר כן ועוד יותר מצאנו בש"ך קצ"ח דאף בהתנה בפירוש דיקנה בכסף אינו מיתיל תנאי נגד תקנת חז"ל עי"ש ועוד האריך וסיים א"כ אין אני רואה בזה שום צד שנפסיק דדיבורא בעלמא קונה ומצאתי בשו"מ תליתאי ח"א ס"ו ס"ח שפוסק שם דאפילו בנתן מעות והסוחר בורר לו הסחורה אינו נקנה יען דבפירוש אמרו חז"ל מעות א נו קונה עכ"ל ידידי נ"י שכתב ני אחר בואו לביתו - הנה כבר כתבתי דהוא לא ראה ולא שמע ממני טעמי ונימוקי בחידוש דין הנ"ל ע"כ כתב מה שכתב ואילו ראה אולי לא הי' כותב דברים הנ"ל כי ב"ה הרגשתי כל דבריו וסקלתי הדרך מכל פקפוק - ובגמר דבריו אתפוס עליו - מה שהביא משו"מ - לא פגע ולא נגע לנידן שלפנינו דהא ודאי מעות בנתן כל המעות לא מהני וכמו שכתבתי בפנים דאין בזה משום סתומתא לכ"ע ומזה מדבר הש"ך שהביא ידידי הנ"ל שאזיל בשי' הדרישה שהבאתי בפנים וע"ז כיון ג"כ הגאון בשו"מ שעובדא הוי ששילם המעות ובירר הסחורה וזה ל"מ בלי שום חולק (ובפנים צדדתי דאולי בשנותן בתורת סטומתא לקיים המקח דמהני אבל לא החלטתי להלכה יען שלא מצאת לי חבר בפוסקים) אבל בשנתן רק מקצת מעות דכתב בפירוש בדרישה דמהני מתורת סטומתא גם הש"ך מודה ומה שכתב הש"ך דבכסף אפילו תנאי לא מהני כונתו בשנתן בתורת פרעין וע"ז לא מהני תנאי נגד תקנת חז"ל אבל כשיש לדון בתורת סטומתא היינו במקצת מעות אז לא מטעם תנאי אתי עלה רק מדין קנין סטומתא זה לא הוי נגד חכז"ל רק אדרבא הם הזכירי והחזיקו בקנין זה ע"כ ודאי מהני בלי פקפוק - וממילא בזה נפלה ראייתו גם מה שהביא מהש"ך הנ"ל - גם מה שהביא מהתומים והנתיבות דהיכא דאינו קונה ל"צ לקבל מי שפרע אינו ענין לכאן דמיירי מקנין שלא הוזכר בש"ס ולא בפוסקים וזה פשיט - ומה שכתוב עוד מכ"ש דנחשיב לקנין מה שהוא נגד הש"ס וש"ע - לא חשידנא כולי האי ח"ו לומר דבר נגד הש"ס וש"ע אדרבא על הש"ס וש"ע סמכתי ומשם שאבתי חידוש דין הנ"ל דשרשי פתוח עלי ים התלמוד ופוסקים כמו שבארתי בפנים בארוכה מעיקר דין סטומתא דאמרו חז"ל דהוא מנהג והסכמת הסוחרים א"כ גם דברי נכנסי בכלל זה כאשר כבר כ' הראש בפ"ק דב"מ שהבאתי בפנים דקנין לפי המנהג - וע"כ אם נהגי הסוחרים וקבעי לגמור באופן זה גם זה בכלל - ומה שהביא מתשובת הרא"ש דהוא כתב שהוא מנהג גרוע ולא אזלינן בתרה - גם אני הבאתי דברי דרא"ש הללי - והבאתי משם שני גדולי הדור עמודי הפוסקים שכתבו דלא זה עוקר טעמי דרא"ש רק מה שכתב באחרונה דלא ברור לו אם הי' המנהג כן ובמנהגי הסטומתא מוכרח להיות שיהי' מנהג קבוע ומתפשט בעיר ובמדינה כמבואר בפוסקים ובאם לא לא אמרו בו דין קנין סטומתא וכיון דשם מיירי דהמנהג לא הי' בריר ע"כ שפיר כתב הרא"ש דהוא גרוע ולא אזלינן בתרה ובאמת זה הי' גירועותי' במה שלא הי' קבוע ומפורסמת - אבל היכא דהוא קבוע ומפורסים ליכא במנהג הסוחרים מנהג גרוע וכמו שהבאתי בפנים בשם הגאון בעל משא למלך ומרן בעל ד"ח החזיק על ידו עיין יד אברהם בהגהות על יו"ד סי' רס"ד - וכן בהגהות כסף הקדשים שכונתו הי' על דברי תשובת הרא"ש וכמו שכתבתי בכונתו בנ"ל - וחוץ לזה מה שכ' על מה שכתבתי היכא דאיכא אנן סהדי דגמר ומקני כמו באם שהמנהג כן בין הסוחרים לגמור כן הקנין דודאי איכא אנן סהדי טובא דגמר ומקני עפ"י המנהג וכתבתי דמהני בדיבור ברידא וכתי ע"ז דהוא נגד הפוסקים לא אדע איך כתב כן דהרי הרמב"ם בפירוש אמר באם אמר אני גמרתי בלבי בלב שם ואמרתי כו' והמו שהבאתי בפנים שפסק הרמב"ם דמהני - והיכא דהמנהג כן הוי סתם כמפורש דעפ"י המנהג עשה וכמו שכ' הגאון בעל משא למלך שהבתי א"כ אדרבא הדבר מבואר בפוסק הגדול רבינו הרמב"ם - ומה שהביא מש"ך סי' רנ"ה בהקדש דמהני שאלה אף דאמורה לגבוה הוי כמסירה מטעם דאתי דבור וניבטל דבור א"כ מכש"כ בהדיוט היכא דקנין נעשה בדבור עכ"ד - לפע"ד מזה לא פירכא כלל וגם לא עלי יהי' תלינתו רק על הני דברים שמבואר בפוסקים דנקנים באמורה גרידא וכמו שהבאתי בשם הרמב"ם למה לא יהי' מהני חזרה מטעם איד ומבעל דבור וע"כ כמו שהבאתי בשם הריטב"א שהביא לנו הפני מבין דהכל תלוי בסמיכת דעת והיכא דאנן סהדי דגמר ומקנה ונגמר הקנין וכמאן דנמסר בידו דמי שוב לא אתי דבור ומבטל מעשה ובהדיא העלה הריטב"א כן דהיכא דאיכא גילוי מילתא דגמר בלבו להקנותו לא מועל דבור החזרה לבטלו והוי כמעשה קנין משיכה וכסף וכל טעמא דכסף ומשיכה הוא רק כדי שלא יהי' אתי דבור ומבטל דבור - והיכא דאנן סהדי לא שייך זאת א"כ הרי בהדיא שלא כמו שכתב מר - וכן עיין בקצות סי' רנ"ה סק"ב ונתיבות שם סק"ב דכתבו גם גבי אמורה לגבוה דהוי כמסירה דשוב לא אתי דבור ומבטל מעשה וזה דלא כש"ך - ונראה לי דגם הש"ך לא אמר דמהני דבור לבטל האמורה לגבוה דוקא בשאלה וכמו שהביא שם קרא דלא יחל והטעם דחכם עוקר נדר מעיקרא וכאלו לא הי' מעולם ע"כ שפיר מהני משא"כ חזרה גרידה לא מהני לבטל המעשה דמסירה ע"כ גם הוא מודה