משנה שכיר חלק א קסז

שרוצה להקנות לא צריך למעשה הקנין וישב בזה ג"כ ק"ו המק"ח הנ"ל על הט"ז - הרי דשלשה נביאים מתנבאים בסגנון א' דעיקר הקנין תלוי בגומרא של לבו אם גמר להקנות וכל הקנינין לא הוויין רק גילוי דעת גמר הקנאה שישנו בלבו ומטעם זה כתבו הגאונים הנ"ל: דהיינו נמי טעמא דסטומתא דמהני כיון דנהגו עי"ז לגלות דעתם דמי ממש לשאר הקנינים קכח

) ואני אימר דדבריהם מפורשין ויוצאין מדברי הרמב"ם בפ"ז דמכירה דהרי כתב בריש פ"א ממכירה וז"ל המקח אינו נקנה בדברים ואפילו העידו עליהם עדים כו' אבל אם הקנה המקח בא' מהדברים שיקנה בהם קנה הלוקח - ובפ"ז ה"ו כ' וז"ל מכר לו בדברום בלבד הדמים ופסק ורשם הלוקח רושם על המקח ואם מנהג המדינה היא שיקנה הרושם קנין גמיר נקנה המקח - ובהלכה שאח"ז כתב וז"ל דבר ברור היא שאין דין זה אלא בשרשם בפני המוכר או שאמר לו המוכר רשום מקחך שהרי גמר להקנותו כמו שבארנו בחזקה ובמשיכה עכ"ל הרמב"ם - ולכאורה קשה כיון דהניח הרמ"ם בריש ה' מכירה כלל מוסד דאין לקנות רק בדבר שהמקח נקנה בהם ולא בדברים א"כ איך פסק שוב מכר לו בדברים כו' מה מהני רשימת הלוקח אפילו הי' בפניו מ"מ ל"ה כאן רק קנין דברים דאינו מועיל - וע"כ דעיקר תלוי רק אם גמר בלבו ולא מעשה הקנין גומר המקח והוא רק גילוי דעת על הגמר שבלבו - והשתא דאיכא לפנינו דבר א' שג"כ מודיע לנו שגמר להקנותו שפיר מועיל וזה שדייק הרמב"ם וסיים בלשונו שהרי "גמר להקנותו" היינו שרושם זה מגלה דעתו שכבר גמר בלבו להקנות ע"כ מועיל כמו שאר הקנין דל"ה יותר מגילוי דעת - ודין סטומתא דמי אליו בכל עניניו וזה שסיים עוד ברמב"ם וכתב במו שבארנו בחזקה ובמשיכה ע"כ - היינו ששוה להו ממש בכל כח ועוז כיון דגם עי"ז נתגלה דעת המוכר וליקח וא"כ יהי' מזה ראי' לדעת הח"ס ז"ל דקנין סטומתא מועיל מדאורייתא ולא כנתיבות בסי' ר"א קכט) ועוד יותר נשמע מדברי הרמב"ם בפ"ה ה' י"א י"ב י"ג שעיקר הקנין הוי רק בגמר שבלבו והמעשה בא רק לגלות הדבר שהוא בלבו ומשו"ה כתב שם בזה"ל לפיכך אם אמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי בדעתי לעשות דבר זה א"צ דבר אחר כלל יעיי"ש הרי מורה באצבע על סברת הגאונים הנ"ל - דאל"כ יהי' סתירה גדולה ברמב"ם דהרי כתב בריש ה' מכירה דאין דבר נקנה בדברים אלא ודאי דשם נאמר אלא בסתם בלא הודעה ברירה אכל במקום דיש לנו הודעה ברירה ע"ז לא צריך לכלום וא"ש עכ"פ סברת הגאונים הנ"ל מבוארין באר היטב ברמב"ם ומהתימא עליהם שלא העירו בדברי הרמב"ם הנ"ל שיש סמך גדול לדבריהם קל

) עכ"פ ממוצא הדברים אנו למידין דדין סטומתא הוי מטעם גילוי מילתא ושזה באמת טעם כל מעשי הקנין - א"כ לפי"ז היכא שהסכימו וגמרו לגלות גמר שבלבם ע"י דיבור ונקבע כן בכל המדינה למה לא יועיל ובפירוש כ' הרמב"ם שהבאתי למעלה דהיכא שאמר בפירוש אני גמרתי בלב שלם לא צריך לדבר אחר כלל ולמה לא יועיל ג"כ מנהג קבוע ומפרסמת לגמור בדבור אלא ודאי דג"כ מהני מטעם גילוי מילתא דהקנה בלבו והיכא דהמנהג הוא כן הוי כמו שאמר בפירוש שגומר בלב שלם שכ' הרמב"ם הנ"ל דלא צריך לכלום - ועיין ברמ"ץ הנ"ל באו"ח וביו"ד שכ' ליישב קו' הת"ח שהקשה אהא דמבואר בב"ב שם דאם נתן שכ"מ שטר דאין יכול למחול והקשה בת"ח נהי דמתנת שכ"מ מועיל דוקא בדבר שמועיל קנין אבל שטר דהוי רק מילי וקנין לא מהני בי' עכק"ו - ומתרץ הרמ"ץ הנ"ל מטעם דגמר ומקני וזה מהני אף במילי ע"ש - וכיון שכן א"כ גם הכא במילי דסוחרים שפיר מהני מטעם דגמר ומקני כן נראה בס"ד - ועיין ביד מלאכי בכללי הדינים אות קל"ה וכעת אינו תח"י - ובדברי הגאונים הנ"ל דהיכא דאיכא למימר גמר ומקני לא צריך למעשה הקנין אמרתי ליישב דברי רש"י בנדרים ל"ד ע"ב ד"ה דאי אזמני' דכתב כיון דאזמני' עלה קנה חלקו כמה שהוא יכול לאכול הימנה ואינו יכול לאוסרה עליו דלאו כולה דנותן עכ"ל עי"ש - ותמה הרמב"ן בה' נדרים במה קנה אותו האי דאזמני' עלי' ועי"ש מכר קושיא זו פירש פירוש אחר - אבל בהנ"ל א"ש כיון דאזמני' ודאי דאיכא חיבוב גמר ומקני ותו לא צריך לכלום וא"ש ודו"ק - וממילא דמדברי רש"י הללו איכא נמי ראי' לדברייהו ודו"ק

- והנה עפ"י האמור נראה בס"ד לבאר דברי רבינו הרא"ש בתשובה הנ"ל שנתקשיתי בה בתחלת דברי במה שכ' דסטומתא ל"ה רק בעושה מעשה והוי במקום סודר אבל דבור לא והשקשיתי מה ענין סטומתא לסודר ובאמת לפים ריהטא א"א להבינה - אבל בהנ"ל יבארו דבריו היטב בס"ד והוא דכבר הנחנו ליסוד מוסד דעיקר הקנין הוא הגמר שבלב ומעשה הקנין הוי רק הוכחה וגילוי מילתא דהגמרה שבלבו והיכא דאנן סהדי שנגמר בלב באמת לא צריך לכלום וכן דין סטומתא הוי על יסוד זה - והנה כבר ידענו דמכל מעשה הקנינים שישנם בידינו מעשה קנין ראשון שהי' בעולם הי' קנין סדור ומקרא מלא דיבר הכתוב וזאת לפנים בישראל לקיים כל דבר ושלף איש נעלו וכן איתא במדרש רות וז"ל בראשונה הי' קונין במנעל ובסנדל חזרו לומר קונין בכסף ובשטר ובחזקה עי"ש - הרי דקנין סודר הי' ראשון מן הקנינים ועפ"י הנ"ל הי' מעשה הסודר בא לגלות על שגמר בלבו להקנות ושרוצה לקיים דבר זה ובאמת גם פשטות הלשון של פסוק הנ"ל מורה ע"ז ובאחרונה המציאו עוד קנינים אחרים שבא לעשות הגילוי דעת של ההקנאה וממילא דל"ה צריך תו למעשה הסודר שיגלה הגמר של ההקנה שמעשה הקנין החדש הי' במקום סודר שעשו בראשונה וממילא הי' גילוי דעת במעשה הקנין החדש כמו בראשונה בסודר - והנה ידוע מהכלל שאמרו חכז"ל דיבורא עבדי מעשה לא עבדי - ועפ"י זאת יהי' כונת הרא"ש כן דדוקא בשעושה איזה מעשה הוי הוכחה וגילוי דעת שגומר בלבו להקנות והוי במקום "סודר" רצה לומר כמו קנין סודר מעשה קנין ראשון שבא עבור הגילוי דעת שבלבו כמו כן מעשה הנ"ל וכונתו הי' לומר דטעם של קנין סטומתא הוא מכח גילוי דעת הקנאה שבלב וכמו שביארו הגאונים הנ"ל וכמו שארי הקנינים שבאו רק ע"ז ורק כיון שקנין סודר הי' הקנין ראשון מן הקינינים לקח זאת לדוגמא אבל כונתו הי' לומר דקנין סטומתא הוי במקום שאר הקנינים