משנה שכיר חלק א קנא

דכותי אינו כגוי ודין ישראל אית לי' גם לענין עירוב ופסקו כן עד ר"א ור"א שעשאום כעכו"ם גמירים וכתבו תוספות דאחר גזרת ר"א ור"א תו ליכא נפ"מ בין ראב"י לר"א ור"א והשתא אי נימא כיד אלי' הנ"ל דלקולא אין דינם כעכו"ם א"כ איכא נפ"מ טובא בין ראב"י לר"א ור"א בישראל יחיד שדר עם כותי לראב"י אינו אוסר ולר"א ור"א אוסר וע"כ דגם לענין זה דינו כעכו"ם גם לקולא א"כ תו שפיר אין נפ"מ בין ראב"י לר"א ור"א דבכל ענין הן כעכו"ם - ועוד בלא דברי תוס' הנ"ל כיון דע"כ מוכח דרבי אליעזר ב"י דלא פליג את"ק סובר דכותי אינו אוסר ביחיד הרי דגם לענין זה הוא כעכו"ם אם כי מראב"י לחוד אין ראי' כ"כ לדעת רש"י גיטין ל' ע"ב דראב"י סובר כותים גירי אריות הן א"כ הוא ממש גוי - אך כיון דרבי יוחנן פסק כראב"י ור"י סובר בחולין ריש פ"ק דכותי' גירי אמת הן ואפ"ה פסק כראב"י ולגמרי פסק כתי' לתי' בתרא דתוס' עירובין הנ"ל דאינו אוסר ביחיד א"כ משמע בהדיא דאף לקולא עשאוהו כגוי ומהתימא על הגאונים הנ"ל שלא הרגישו בזה

- ועוד נראה עפי"מ שפסקו בש"ע אבה"ע סי' מ"ד סעי' יו"ד כותי שקידש צריכה גט ממנו - וכתב הב"ש שם ס"ק י"ג בזה"ל אע"ג דאמרי' בחולין פ"ק דעשאום כגוי היינו לחומרא ולא לקולא ואע"ג דבסופ"ק דיבמות אמר שמואל עכו"ם שקידש בזה"ז לא חיישינן שמא מעשרת השבטים היא אפילו במקומות שהם שכיחים משום דעשאום כעכו"ם גמורים הרי דאף לקולא אמרינן צריך לומר שם בפ"ק דחולין אתמר לענין שאר איסורין י"ל לקולא לא אמרינן ואם קידש חיישינן לקידושיו אבל ביבמות אמר שמואל דינו לענין קידושין ש"מ דעשאום כעכו"ם אפילו לקולא עכ"ד - מדבריו נלמד דלגבי דבר שאיירי בי' חז"ל ג"כ לקולא אמרו ודוקא למילתא אחרינא לא אמרו לקולא אבל במה שאיירי אף לקולא אמרי' לי' א"כ ממילא גבי' דיני דעירובין שאמרו גבי' דעשאום לעכו"ם גמורים ודאי דאף לקולא אמרו וזה פשוט וברור לדעתי - שוב מצאתי בח"ס חולין שכ' בזה"ל מדקאמרו נכרים גמורים אפילו להקל ומ"מ מדלא אמרו כנכרים גמורים לענין קידושין ש"מ דלענין קידושין חוששין להחמיר וע' ב"ש אבהע"ז סי' מ"ד עכ"ד - בטח כיון לדברינו דלענין דאיירי בי' חכז"ל גם לקולא כיונו וזה שאמרו נכרים גמורי' - והנה מדברי הביאור הגר"א שם בסימן מ"ד באבה"ע ס"ק י"ט למדתי דהא דעשאום כנכרים גמורים גבי עירובין הוא חומרא ולא קולא להורות שאין נאמנים על ש"ד עיי"ש קיג) א"כ אדרבא עשאום גם לקולא כגוי כדי שיודע דינם שכ"כ הם חשודים על ש"ד שלא שכיח דדיירי עמם ביחיד כעכו"ם ולא גזרו ביחיד - ומה דקשה לכאורה על הגר"א ז"ל שכ' דמה"ט עשאום לענין עירוב כגוים משום דחשידי אש"ד והוא נגד דברי תוספות ריש פ' הדר דכותי' לא חשידי אש"ד - וי"ל דקודם גזרה מיירי הבריי' דמייתי תוספות שם ובאמת בעת הזאת לא נחשדו ע"ז - אבל בימי ר"א ור"א קלקלו מעשיהם מאד כמו שמביא הר"ן בחידושיו שם והרשב"א מירושלמי דכלם קלקלו מעשיהם מאד ומני אז והלאה הי' עליהם גם חשד ש"ד כן נר"ל בדעת הגר"א ז"ל - ועיין בחוו"ד סימן קנ"ט סק"ד שכתב דהא דעשאום כנכרים גמורים זה הוי רק מדרבנן דמהתורה הם ישראלים גמורים ולגבי מילי דרבנן עשאום כעכו"ם לגמרי אף לקולא אבל במילי דאו' אזלינן לחומרא עיי"ש וכן הפרמ"ג ביו"ד סי' ב' כתב דהא דעשאום כותים כעכו"ם ל"ה רק מדרבנן עיי"ש - עכ"פ לגבי עירובין פשוט הדבר שגם לקולא דינו כעכו"ם ואינו אוסר ביחיד ולא כבעל יד אלי' הנ"ל ומופשט ספיקן ודו"ק

- ודע דדבר פלא ראיתי ברמב"ם שלא הביא כלל דין כותי לגבי עירוב איך דינו ולא הך דר"א ור"א דעשאום כנכרים לענין עירוב ורק בפ"ב דאבות הטומאה הביא דבגלל ע"ז נתרחקו הכותים עיי"ש ולמה לא הביא גם בעירובין דינם של הכותים ואולי טעמו כיון דכותים בכלל עובדי ע"ז וכיון דחשב עובד עבודת כוכבים שם בעירובין שנעשה מומר וה"ה כעכו"ם לכל דבר נכללו בזה גם הכותים שגם הם משום ע"ז נתרחקו כן נראה לדחוק בטעמו ופלא שלא עמד בזה שום מפורש ואם כנים דברי בזה בשיטת הרמב"ם יהי' עוד ראי' דישראל מומר דינו כעכו"ם גם לקולא שלא לאסור ביחיד וכמו שאכתוב אי"ה להלן דהא גבי כותים הוכחתי דגם לקולא דיני כעכו"ם ובהדיא כתבו כן הק"נ והח"ס וכיון דהרמב"ם לא הביא דין כותים משום דנכללו בישראל מומר העובד ע"ז א"כ ע"כ דדין מומר לע"ז שוה לגמרי לכותים גם שלא לאסור ביחיד דאל"כ אכתי הוי לי להביא דינו של כותים כדי שנדע דגם בישראל יחיד אינו אוסר וע"כ דשוין הן וממילא כיון דישראל מומר לע"ז אינו אוסר ביחיד הה"ד מומר לחלל שבתות דשקולין הן כמו שכ' הרמב"ם סוף ה' שבת ולדעת רש"י חולין ה' עוד חמור שבת מע"ז (ועיין מג"א סימן ש"ו ובתשובה מאהבה סוף ה' שבת מה שהאריך בדברי רש"י הללו) וכעת נתעוררתי שכיונתי האמת בדעת הרמב"ם במה שלא הביא דין כותים לענין עירוב אף שר"א ור"א דיבר בהדיא מדין עירוב משום דלדעתו הם נכללו בכלל מומר לע"ז וחילא דלי דהרי גם בה' שחיטה לא הזכיר כלל משחיטת כותי אף דר"ג ובית דינו נמנו וגמרו ואסרו ג"כ בהדיא שחיטת כותי ולמה שתק הרמב"ם מזה ואם כי בפ"ב דאבות הטומאה כתב ובגלל ע"ז נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן עכ"ל - הלא שם הוא רק בדרך אגב אבל בה' שחיטה דשם מקורן הוי לי' להזכיר זאת וע"כ דסמך עצמו על מה שהביא דין מומר לעבודה זרה דשחיטתו פסול כמו כן ודאי סמך עצמו בה' עירובין מה שלא הביא דין כותי בהדיא כי הוא נכלל בכלל מומר לע"ז כן נראה לי ברור בכונתו ואחרי שכן יהי' הוכחתי אמת דגם מומר הוא כעכו"ם אף לקולא וכנ"ל - (ועיין בהה"מ שכ' על מה שכ' הרמב"ם כללו של דבר כל מי שאינו מודה בעירוב אין מערבין עמו ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כעכו"ם אבל מבטל רשותו וכתב הה"מ דמפורש כן בריש פ' הדר דמי שאינו מודה בעירוב דינו כעכו"ם ומבואר בפ' בכל מערבין שכותי אינו מודה בעירוב עכ"ל - ולא ידעתי כונתו דהלא הרמב"ם מדבר מצדוקין שאינם כעכו"ם והמתני' דמיירי בכותים באמת הן כעכו"ם וצ"ע

) - שוב נזכרתי לעיין בש"ך יו"ד ריש סי' ב' דלדידי' שפיר הזכיר הרמב"ם שחיטת כיתוי בה' שחיטה א"כ אינו ראי' לדברינו דסמך עצמו על מה שהזכיר עובדי ע"ז וא"כ תהדר הקו' למה לא הזכיר ג"כ הך דרב אמי ורב אסי שנאמר בהדיא בש"ס לענין עירוב והרמב"ם לא עשה שום זכר מזה אם לא