משנה שכיר חלק א קלז

לישראל לכתחלה לומר לעכו"ם לעשות זאת באמת אין שום חלות איסור על נר זה ומקרי הודלק בהיתר ולא הי' בכלל גזרת חכז"ל וע"כ לעולם מותר להשתמש בו - משא"כ בנר נוסף שהדליק העכו"ם דבאמת אם עשה עפ"י ציווי ישראל אסור להשתמש בו וא"כ ע"כ דיש עליו חלות איסור ורק היינו טעמא דמותר להשתמש בו בשעשה גוי מדעת עצמו דלא חשוב הנאה כיון דהי' יכול להשתמש בלאו"ה והוי לגבי האי אור שניתוסף כדבר שא"מ וכנ"ל אבל עכ"פ יש עליו חלות איסור כשאר דבר שא"מ דג"כ אסור ואפ"ה מותר וא"כ זה דוקא כ"ז שהוא אינו מתכוין לו היינו כ"ז שנר ראשון דולק משא"כ היכ' שכבר כבה ואז שפיר מתכוין לו ע"כ באמת אסור וא"ש - וכ"ז אם נאמר דאסור כשעשה עפ"י ציווי ישראל אז לא מקרי הודלק בהיתר א בל אם נימא דאף מדעת ישראל מותר א"כ דמי ממש להא דריש הסי' דמקרי הודלק בהיתר ול"ה בכלל גזרה חכז"ל ושרי לעולם וא"כ טוב' קשה למה בנר נוסף דהוי ג"כ הודלק בהתיר וה"ר דמותר אף בשאמר לו לעשות לכתחלה וא"כ קשיא טובא למה יהי' אסור ליהנות ממנו אחר שכבה וקשה טובא מה פשיטתא היא לאיסור הלא אדרבא פשיטא איכ' לאידך גיסא להתיר - וע"כ דהיכ' שצוה לו ישראל לעשות כן אסור וע"כ שפיר לא חשוב הודלק בהיתר

- ועוד יותר יש להטעים דברי כיון דבאמת מה שאסרינן מלאכת גוי מבואר בראשונים דהוא משום דיש לחוש שיאמר לו לעשות מלאכתו וכ"ז אם כשיאמר לו אסור אז יש לגזור אף כשעשה מדעת עצמו אבל היכ' דאף אם צוה לו מותר א"כ למה יאסרו מלאכת הגוי כמו הכא ביש לו נר דשרי להשתמש בו חף באם יצוה לנכרי להדליק נר א"כ למה יאסר להשתמש בו אח"כ מה אמרת דניחוש דיאמר לגוי להדליק ומה בכך כיון דאף אם יאמר מותר להשתמש בו ואין לומר דהגזרה הי' שמא יאמר לו להדליק נר בלתי לבדו ז"א דתמיד יש לחוש דיצוה לעשות כמו שנעשה מעשה ההדלקה וכמו שלא חששו בנר שהדליק לצורך חולה או לצורך עצמו דמותר להשתמש בו אח"כ ולא גזרו שמא יאמר לו להדליק בשבילו אף בלי חולה דעל זאת אין לחוש דחולה בבריא או צורך נכרי בצורך ישראל לא מיחלף כ"כ י"ל דלא גזרו היכ' דהדליק נר אצל נר ישראל דידליק בלתי נר ישראל דזה עם זה לא מיחלף עיין ברשב"א שבת קכ"ב חילוק כזה וא"כ ק' טובא למה יהי' אסור להשתמש בו אח"כ וע"כ דהיכ' שצוה לו ישראל אסור להשתמש בו וא"כ שפיר אסור אחר שכלה נרו של ישראל משום חשש שיצוהו לעשות כן - ואין לומר א"כ אף כ"ז שדולק נרו יהי' אסור מטעם הגזרה שמא יאמר לו ע"ז י"ל דבאמת הוי כגזרה לגזרה וכמו שהבאתי לעיל בשם הרשב"א ורק דכולה חדא גזרה וא"כ י"ל היכא דעשה מדעת עצמו וגם כיון דלא יש לו הנאה כ"כ לא החמירו בו אבל בשכלה נרו אז יש לו הנאה טובא שפיר גזרו אטו שמא ואמר לו בפירוש - אך אם אמרת דאף בעת שיאמר לו מותר א"כ למה יהי' אסור כלל אף אחר שכבר כלה וכנ"ל - וע"כ דהיכ' דעשה עפ"י ציווי ישראל אסור אף בנר נוסף להשתמש בו ועפי"ז א"ש הכל בס"ד והטעם דאסור כבר אמרתי למעלה משום דבאמת יש הנא' בנר נוסף דאינו דומה נר אחד לב' נרות ורק היכא דהי' יכול להשתמש בנר א' לבדו וגם לא צוה לעשות אמרינן דלא ניחא לי' כלל בהאי נר שהדליק העכו"ם ואינו מחשיבו משום אי' שבת וכדאמרינן איסורא לא ניחא לי' דליקני והוי עליו כדבר שאין מתכוין ואם דהוי פ"ר באמורה לעכו"ם קיל פ"ר וגבי מלאכת נכרי קיל פ"ר וכ"ז אמרינן בשלא צוה לו אבל היכ' דמצוה לו חזינן דאחשבי' להאי הנאה הניתוסף וכיון דחשבו להנא' ע"כ באמת אסור להשתמש בו וזה ברור כסברא בס"ד

- ועפ"י דברים האלה נדחין נמי דבר בעל תשורת שי ז"ל במה שכתב שם בתשובה לחזק דבריו דגם בשצוה לעכו"ם היא מותרת שכתב וז"ל וע"כ בלאו"ה הכי הוא כיון דמה שאסרינן לפעמים בכדי שיעשו משום דלא יהנה ישראל וכאן דלא חשוב הנא' כ"כ כיון דבלאו"ה הי' ראוי לישראל לא שנא בין נעשה ע"י צוואת ישראל או לא עכ"ד - ולפע"ד שנא ושנא כיון דבאמת הוי כאן הנא' טוב' ורק אמרינן כיון דהי' יכול להשתמש בלא זה לא חשוב לי' הנא' וכ"ז שכאין מצוהו אבל בשמצוהו דאחשבי' ואיכוון להאי הנא' ע"כ באמת אסור וזה ברור ואמת לדעתי

- המורם מדברינו דמעשה הנר דסימן רע"ו אינו מותר אלא בשעשה מדעת עצמו ולא מדעת ישראל א"כ ממילא דדין חזרה דסימן רנ"ג דוקא באופן זה מותר דהא המג"א רמ"ז על סימן רע"ו וא"כ לפי"ז יש ראי' טובא לפרמ"ג ולבוש דדינא דחזרה דוקא בעשה מעצמו ולא על ידי ציוי ישראל ודו"ק - (ה) ודע דלכאור' יש לדייק להיפך דברינו הנ"ל שהעלינו דהא דינא דנר דסימן רע"ו מיירי דוקא כשעשה שלא מדעת ישראל והוא מדברי רבינו הגר"א בביאורו שם בסימן רע"ו שכתב על האי דירא וז"ל מדמתירין מלאכת גוי בכדי שיעשו אלמא כל שאינו נהנה מהם אע"ג דנעשה באיסור מותר ליהנות ממנה עכ"ל - וכונתו מבואר דה"ה כאן לא חשוב הנאה כיון דהי' יכיל להשתמש אף בלא נר דעכו"ם ממילא אף בהדליק באי' שרי - ולכאור' כיון דהוא למד זאת מדין כדי שיעשו ובהדי' מבואר ברמב"ם בפ"ו והמחבר בסי' ש"ז וכן הסכים המג"א בסוף סימן שכ"ה דאף באמר לו ישראל לעשות בשבת מותר בכדי שיעשו וכיון דהאי דינא מדין כ"ש נלמד ממילא דאף בשצוה לו ישראל הדין כן כן הי' נראה לכאורה

- אך כד תעיין היטב תראה שאין לומר כן דהרי בטעם דאף באם צוה ישראל לגוי לעשות מלאכה בשבת דשרי בכ"ש כתב הרמב"ם שם בפיו בזה"ל מפני דלא אסרו כדי שיעשו אלא מפני דבר זה שאם יהי' מותר לו מיד יאמר לעכו"ם לעשות וימצא לו הדבר מוכן מיד וכיון דאסרו בכ"ש לא יאמר לעכום לעשות דהרי אינו משתכר כלום מפני שהוא מתעכב לערב בכ"ש דבר שנעשה בשבת עכ"ל - הרי דבפירוש כתב דה"ט מותר בכ"ש אף בשאמר לו ישראל משום דלא משתכר מידי ולא יהי' שום חששא - נמצא היכ' דבאמת משתכר באמת והי' אסור - א"כ הכא דבאמת משתכר הרבה דאינו דומה הנאת אור נר אחד להנאת נרות הרבה איכא שכר טובא באמת אסור היכ' דאומר לעכו"ם לעשות משום חשש דירגילנו בכך ואל תשיבני א"כ