משנה שכיר חלק א קלו

אטו מזיד אבל כמלאכת נכרי איכא למיגזר שמא ירגילנו בכך והיינו טעמא דבמלאכת נכרי שנעשית בשביל ישראל אפילו לערב אסור בכדי שיעשו ואילו כמבשל בשבת למאן דשרי האי תבשיל שרי למו"ש לאלתר ואין צריך להמתין בכדי שיעשו עכ"ל - והשתא אחר כל אלה הדברים איזה היתר יש למי שנתן מנעלים לגוי להשחיר בדיעבד כיון דמחיוב למחות בו לכתחלה וכיון דמחיוב למחות ולא מיחא אסור אף בדיעבד ודוקא אם מיחא בווהגוי אעפי"כ עשה מותר כמבואר במג"א סוף סימן רע"ו סקי"ג אבל היכא דלא מיחא וכש"כ היכא דמצוהו על כך בודאי אין סבר' להתיר דאיכא לכל החששות הנ"ל דירגילנו בכך לעשות לו מלאכה זו או שאר מלאכות בשבת - והשתא דהוא בעצמו פסק דיש למחות ביד הגוי שרוצה להשחיר המנעלים בשבת איך התיר בדיעבד מכח סברא דהי' ראוי ללבוש אף בלא זה כי היכא דאין מועיל סברא זו שלא יצטרך למחות בו כ"כ אין מועיל להתיר לו כדיעבד דהא בהא תליא דהיכא דמחיוב למחות אסור בלא מיחוי וכש"כ היכא דעשה עפ"י ציואתו וז"פ וברור בעיני - ומה שטביה ראי' ממה שהתיר המג"א ללבוש המנעלים שהחליקן הגוי בשבת מכח הסברא דהי' ראוי ללבוש בלא זה - וכן מהחזיר הגוי בשבת בסי' רנ"ג אף במצטמק ויפה לו משום דכבר הי' ראוי בלא זה ל"ח הנאה כ"כ וכ"כ הכא בהשחרת המנעלים ע"י גוי בשבת - י"ל דאינו ראי' משם משום דשם באמת דעת המג"א דאינו מחיוב למחות בגוי שבא לעשות בשבת מה"ט גופא דל"ח הנאה וממילא כיון דאינו מחיוב מותר נמי בדיעבד ובהדיא רמז המג"א בסימן רנ"ג סקי"ז על סימן רע"ו גבי אם יש נר בבית ישראל ובא עכו"ם להדליק נר אחר מותר להשתמש לאורה בעוד נר ראשון דולק מה"ט גופא דלא חשוב הנאה כ"כ כיון דבלאו"ה הי' יכול להשתמש בנר ראשון ושם באמת אין צריך למחות בו כמו דמשמע מהגהת רמ"א שם שכתב ומותר למחות בעכו"ם שבא להדליק נר (ועיין שם במג"א ובלבש"ר למה כתב לשון מותר דהא מחיוב למחות) הרי הרמ"א כתב דין מיחוי דוקא באופן שלא הי' לישראל אלא נר זה שהדליק העכו"ם בלבד אבל בבבא הראשונה דכתב המחבר דהי' לישראל נר תחלה ובא העכו"ם והדליק עוד נר דלא חשוב הנאה כיון דכבר יש לו נר בפ"ע באמת אין צריך למחות בו וכיון דאין צריך למחות באמת מה"ט שרי ליהנות ממנו וכמו כן היא אצל חזרה דעכו"ם ואצל מנעלים דסי' רנ"ב דמשום האי סבר' דלא חשוב הנא' באמת אין צריך למחות אף ברואה שבא העכו"ם לעשות וע"כ מותו בעשה מעצמו והשלשה דינים הללו שווין הן דבסי' רנ"ב רמז המג"א על סי' רנ"ג ובסי' רנ"ג רמז המג"א על סימן רע"ו ושם ע"כ לא צריך למחות וכמו שכתבתי לעיל מלשון הרמ"א הנ"ל דמשמע מלשונו דבבבא ראשונה אין צריך למחות - וכאן אוסיף עוד דע"כ מיירי בדברי המחבר דלא צריך למחות ולא מיחא דאי במיחא מאי רבותא דהי' לו נר תחלה דהיכ' דמיח' אף בלא הי' לו נר מותר כמו שכתב המג"א שם בשם הב"ח וע"כ דשם בנידון המחבר לא צריך למחות וע"כ מותר בעשה הגוי - וא"ש פסקא דמג"א בכל אותן המקומות הנ"ל משא"כ פסקא דתשובת תשורת שי הוא תמיה מאד כיון דהוא בעצמו מודה דצריך למחות בגוי הרוצה להשחיר המנעלים בשבת איך התיר בדיעבד היכא דלא מיחא ומכש"כ היכא דצוה לו בפירוש לעשות הא בהדיא מבואר בכל אותן המקומות שהבאתי דהיכ' דמחיוב למחות ולא מיחא ומכש"כ היכ' דצוהו לעשות דאסור אף בדיעבד ע"כ לדעתי אחרי המחילה דבריו תמוהי' כי אוחז החבל בשתי ראשין

ודו"ק

- (ד) גם יתר דברי הגאון הנ"ל שם בתשובה אינם מובנים לי במה שכ' דהא דהתיר המג"א את המנעלים שהחליקן הנכרי בשבת משום הסברא דהיו ראויין אף בלא זה מיירי אף באופן שעשה הנכרי מדעת הישראל והביא ראי' לדעתו כיון דהמג"א רמז לסי' רנ"ג גבי חזרה ושם דעת הגאון בש"ע התניא דאף בשהחזיר ע"י ציווי ישראל שרי ממילא דאף גבי המנעלים הדין כן דשרי אף כשעשה מדעת ישראל ובזה חיזק פסקו דגם בשחירת המנעלים אף בשהי' מדעת ישראל מותר והאריך שם להביא גם משאר ספרים דהך חזרה מיירי אף במזיד ע"י ציווי ישראל עכתו"ד ועיי"ש

- הנה בהך חזרה דסי' רנ"ג אם מיירי גם בעשה מדעת ישראל ושלא כדברי הפרמ"ג שהבאתי לעיל בשם לבוש - נראה לי דיש להביא ראי' להיפך דעת הגאונים שהביא בס' תשורת שי ויהי' ראי' לדברי הפרמ"ג והלבוש הנ"ל - דהא המג"א רמז לסי' רע"ו דמבואר שם בהי' לו נר ובא עכו"ם והדליק נר אחר דמותר להשתמש בו והנה מלשון המחבר שכתב ובא עכו"ם והדליק משמע שמדעת עצמו בא ולא ע"י ציווי ישראל א"כ מוכח דאם הדליק מדעת ישראל באמת אסור להשתמש בו דאל"כ למה לא נקט רבותא יותר דאפילו אם עשה מדעת ישראל מותר ליהנות בו וע"כ דאינו מותר האי תוס' הנאה רק בעשה העכו"ם מעצמו משא"כ אם צוהו ע"ז א"כ בהדיא אחשבי' להנאה באמת אסור ליהנות בו וא"כ ממילא דגם בדין חזרה הדין כן דהא משוה המג"א להדדי וממילא דגם גבי מנעלים הדין כן - ועוד יותר אטעים דברי בס"ד להוכיח דהך דינא דנר מיירי דוקא בשעשה מדעת עצמו ולא מדעת ישראל וע"כ מותר ליהנות ממנו דהא כתב המחבר שם דלאחר שכלתה נרו אסור להשתמש בו והוא מדברי הטור שם ובב"י כתב ע"ז דהוא פשוט וכ"ע מודו בה כיון דהודלק בשביל ישראל - ולכאור' מאי פשוטתא היא הא בריש הסי' קיי"ל דהיכ' דהודלק בהיתר היינו שהדליק הנכרי לצרכו או לצורך חולה מותר לישראל להשתמש בו והיינו אף לאחר צורך הנכרי או לאחר צורך החולה אעפי"כ מותר לישראל לבדו להשתמש בו כיון דהודלק בהיתר ועל כגון דא ל"ה גזרת חכמינו ז"ל לאסור - וא"כ הכא נמי גבי שהי' לו נר והדליק הגוי נר אחר דגם כן מותר לו להשתמש בו ול"ה בכלל גזרת חכז"ל והוי כמו שהודלק בהיתר וא"כ אמאי יהי' אסור להשתמש בו אח"כ מה שנא מהא דריש סימן הנ"ל דמותר להשתמש בו אף אחר שאזלה ההיתר כיון דמעיקרא לא חלה עלי' האיסור וגם כאן הי' לן לומר כן וא"כ טובא ק' מה פשיטתא הוא ואדרבא לכאור' פשיטא להיפך להתירא וצ"ע

- אם לא דנימא דיש לחלק טובא בין האי דנר להא דריש הסימן משום דשם באמת מיקרי הודלק בהיתר דהיתר גמור הוא בלי שום חלות איסור כלל דהא מותר לו לומר לכתחלה להדליק הנר בין לצורך החולה בין לצורך עצמו כמבואר ברמ"א סימן ש"ז סעי' כ"א ועיי"ש במג"א ס"ק כ"ט וכיון דיש היתר