משנה שכיר חלק א קלב

שבת לא מחייב עד שבלעו והניח במעיו א"כ י"ל דמיירי בלעסי' ומעל תיכף בלעיסה בשינוי מעשה ומשום שבת לא מחייב עד שבלע א"כ אינן באין בב"א עכתו"ד - והנה אחרי נשיקות עפרות זהב לו יש להפליא על רבינו פליאה עצומה איך שכח לפי שעה מימרא דר' אבין כתובות ל"א וביותר תמוה דהוא עצמו מביא שם סוגיא זו דאמר ר' אבין הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראון בהליכתו פטור דעקירה צורך הנחה הוא ופרש"י הואיל ובין עקירה והנחה אתיא לי' מיתה ותשלומין באין כא' שעקירה צורך הנחה היא ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכה עכ"ל - הרי דהיכא דחיוב ממון אתיא בין עקירה להנחה אף דחיוב ממון מקמי' הנחה בא חשוב מיתה ותשלומין באין כא' א"כ אכתי לא הואיל בתירוצו כלום דמאי אהני לי' במאי דקניא לי' בלעיסא דהוא קודם הנחה במעיו מ"מ הי' הלעיסה בין עקירה להנחה דעקירה הי' בשעה שלקחו ליתן בפיו ומההיא שעתא אתחלא לה מלאכה ונגמרת בהנחה במעיו א"כ נעשה הלעיסה בין עקירה להנחה ובאופן זה לא מזיק מה שחיוב ממון בא קודם ובשלמא ללישנא ב' דכתובות שם דתלוי באי מצי לאהדורה א"כ במעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין חייב א"ש תי' הצל"ח אבל ללישנא קמא מטעם דאי אפשר להנחה בלא עקירה בכל אופן פטור אם חיוב הממון בא בין עקירה להנחה א"כ לא הועיל רבינו ז"ל בתירוצו כלום ופלא שלא הרגיש בעצמו בזה - אבל בדברינו הנ"ל יתקיימו דבריו בעזה"י - והוא דהטעם דפטור בשחיוב ממון בא בין עקירה להנחה כמו שביאר רש"י ז"ל משום דאתחלתא דמלאכה בא תיכף בשעת העקירה ונמשך הגמר עד שעת הנחה וע"כ חשוב כב"א וכ"ז בסתם עקירה דודאי בסתם מתחיל תיכף חיוב המלאכה - משא"כ בהוצאה דמתני' דעפי"ד דכל העומד לשרוף לא נחשב כלל למלאכה וליכא חיוב כלל ורק משום מאי אתה מחייבו מכח חיוב דאכילה דמגו דחשוב כבעין ולא כש"ד לגבי אכילה חשיב נמי כבעין לגבי מלאכת הוצאה א"כ אתחלתא דמלאכה ל"ה עד שעת חיוב דאכילה וחיוב האכילה מתחיל בשעה שהגיע בגרונו בהנאת גרון נמצא דעד אז לא הי' עוד אתחלתא דמלאכה וחיוב דשבת א"כ שפיר כתב הצל"ח דחייב ממון בא קודם בשעת לעיסה וא"ש - וכ"ז לר"ש דחיוב הוצאה נמשך מכח האכילה י"ל כנ"ל משא"כ לדידן נמשך החיוב מצד עצמה וכנ"ל א"כ שפיר קשה על הצל"ח קושיא הנ"ל דללישנא הא' דכתובות שם לא הועיל כלום בתירוצו וצ"ע ודו"ק

- ה"ק ישכר שלמה טייכטהאל

הנה תשובה הזאת ערכתי לפני הגאון הנ"ל בהיותי בחור בן י"ט שנים בישבי בבית אבא מארי שליט"א ובכל פעם שגמרתי איזה ענין והיתה יד ה' עלי לטובה לחדש בה דבר הבאתי עלי גליון והייתי מריץ דברי אל הגאון הנ"ל ז"ל וחיבה יתירה נודעת לי ממנו שבכל פעם פנה לי מעסקיו המרובים והאציל לי מועד לשום עין בקרת על דברי ומכותלי תשובתו שהשיב לי הגאון הנ"ל ניכר שעוד הארכתי בדברים אבל לא מצאתי בהעתק יותר וחבל על דאבדין

- והנה עתה בעת ההעתק נפל בדעתי עוד לתרץ קו' הנ"ל עפי"ד הגאון ברוך טעם בדין הואיל ומתוך שהעלה דע"י מליחה הוי דר"א ומשו"ה היו יוצאין הכהנים מ"ע דאכילת קדשים במנחות דף צ"ט עיי"ש משום דשם מיירי במליחה כמבואר בתיו"ט א"כ שפיר הוי דר"א עיי"ש - וגם עפי"ד הגאון הנ"ל בהגהת אמרי ברוך על החוו"ד סימן צ"א סק"ח דע"י מליחה לא חשוב אברין שצלאן ויש בהם משום ריח ניחוח - א"כ לק"מ די"ל דמיירי שמלחו והוי דר"א וגם לא חשוב אברין שצלאן ודו"ק

- ועוד נראה בזה עפי"מ שכתבתי עוד בשנת תרס"ח בתשובה אחת שערכתי להגאון מו"ה שאול נ"י רב אבדק"ק ראצפערט יע"א דתוך שנה דרכיך הוי דרך אכילה אף בחי ותוכ"ד שם הוא מפני דמפשטא דגמרא פסחים דף ע' דקאמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דשעירי רגלים חי נאכלין צלי אין נאכלין ושמחה בחי ליכא ועוד כהנים אוכלין ישראל במה משמחין עכ"ל הש"ס - הרי דרבא לא קאמר אלא דשמחה בחי ליכא אבל דרך אכילה שפיר הוי ועוד דהרי רבא קאמר ועוד ופרש"י אפי' תימא דשמחה בחי נמי איכא ועיי"ש הרי דיש הו"א דאפילו שמחה נמי איכא בחי וא"כ ודאי דאף בשר חי חשוב דר"א ואח"כ מצאתי שכבר קדמני בראי' זו הגאון מהר"י אסאד ז"ל בתשובה (והגאון בהגהות יד אברהם ביו"ד סי' פז ג"כ העיר בזה חבל עיין שם שלו דעת אחרת בזה) וא"כ לכאורה ק' על דברי תוס' פסחים כ"ד שכתבו דהאי דחולין איירי בעוף דרך הוא וחזי לאומצא וכן כתב במרדכי שם בפרק כל שעה וא"כ לפי"ז דעתם דבשר בהמה הוי שלא כדר"א ומפשטא דש"ס הנ"ל מוכח דגם בשר בהמ' חי הוי דר"א וא"כ לכאורה יהי' מזה קושיא גדולה על רבותינו בעל התוס' - ואמרתי בזה בעזה"י חילוק נכון ואמת לדעתי העני' עפי"ד תוס' בפרק ערבי פסחים דף ק"כ ע"א ד"ה מפטירין שכתבו שם להירושלמי דמפרש הטעם דפסח נאכל על השובע הוא משום כיון דאסור לשבור בו עצם משו"ה אין נאכל אלא על השובע כדי שלא יבא לידי שבירת עצם והקשו שם א"כ לבן תימא דסובר דגם בחגיג' איכא אי' שבירת עצת א"כ אמאי אינה נאכלת על השובע וכתבו לתרץ וז"ל היינו משום דפסח בן שנתו הוא ורכיך וחיישינן לש"ע אבל חגיגה לא הרי שכתבו דפסח כיון דהוא בן שנה רך הוא ואפילו עצמותיו כש"כ בשרו והדין עמהם שבאמת איתא כן בפרק העור והרוטב גבי שעורותיהן כבשרן דעגל הרך ומפרש שם עולא בן שנתו ור"י מוסיף כ"ז שיונק הרי מזה דכ"ז שהוא בן שנתו עדיין הוא רך ואפי' עורו חשוב כבשרו וכן העצמות רכין הם - וא"כ לפי"ז י"ל דבאמת גם הבשר מאלו חזי לאכול חי כמו בשר עוף שכתבו תוס' ומרדכי כיון דרך הוא הוי דר"א והכ"נ אלו כ"ז שהן בתוך שנתן הוויין דר"א והא שכתבו תוס' דבשר בהמה חי הוי שלא כדר"א מיירי בבהמה שכבר עברה שנתן וזה החילוק נראה ברור בעיני והא דלא כתבו דמיירי אף בבשר בהמה ובתוך שנתן ורק מוקי לה בעוף משום דהם לא נחתי לזה ורק מילתא דפסיקא נקטו דבעוף לעולם הוי דר"א כן נראה לי בזה - וא"כ עפי"ז לק"מ מפסחים ד"ע הנ"ל דעיין סופ"ק דפרה משנה ה' ברמב"ם ובר"ש וברש"י יומא דף ס"ה ע"ב ד"ה אלא מדברי כלם למדנו דשעירי רגלים הוצרכו להיות בתוך שנתן א"כ עדיין רכים הם וכדמוכח ממקומות