משנה שכיר חלק א קכ

וא"כ כנ"ד נמי כיון דדעתם קלה אם היו רוצים להנשא כדרך הגוים מי הי' מוחה בידם א"כ ודאי דכונתם לשמים וא"כ גם לדעת המרדכי יש צד להקל וזה פשוט

- הן אמת שמדברי הרמב"ם בפי"ג מא"ב לא משמע כן רק דסובר דדוקא באם לח כיון בגירותן רק לשמים אז מותר לקבלו דהרי כתב בפירוש דדוקא באם לח נמצא עילה אז יש לקבלו משמע דאם יש להן עילה אף דכיונה ג"כ לשמים שוב אין מקבלין אותן וא"כ לכאורה לדעת הרמב"ם ליתא דברינו - אמנם א"ש הא לדעת הרמב"ם בלאו"ה יש להתיר מטעם שכתבתי לעיל רק לדעת הגמ"ר לא הי' מספיק בהיתר זה וכיון שמצאתי ג"כ לדידי' סברא להקל אף דאינו מספיק לדעת הרמב"ם שפיר יש לדון להתירה כיון דלשניהן יש צד להתיר ולחוש לשני הסברות להחמיר הוי כסיל בחושך הולך וח"כ מכל הלין טעמא שפיר נראה לי להתיר לגיירה ומה גם דכל האי' הוי רק מדרבנן ומנא לן להחמיר בדבר שעקרו מדרבנן וכן כתב בהדיא הגאון בשו"ת טוב טעם ודעת הנ"ל - ובאמת לפלא בעיני מה שכתב בהגמ"ר הבאתיו לעיל דמן התורה אין לקבל הכא דמגייר משום איזה דבר ולא ידעתי מה אי' תורה יש בזה וצ"ע

- סוף דבר אם אחרי הדרישה והחקירה יהיו ניכרין דברי אמת שצדקה לאמור בזה שתקבל עלי' עול מלכות שמים ולקיים מצות השייכות לבנות ישראל שפיר יש לקבלה ולגיירה ולהכניסה תחת כנפי השכינה אמנם כל ערום יעשה בדעת ובמתון גדול וכמו שכתבו תוס' ביבמות ק"ט ע"ב בד"ה רעה עיי"ש ואם באופן שיהיו נראה שהכל היא כדברי' בלי ערמה אין למנע הטוב ממנה ואין לדחותה כן נראה לפע"ד - ובזה יצאתי ידי חובת ביאור ספק ראשון ועתה אפנה בעזה"י להתיר גם ספק הב'

- ונראה דאיתא ביבמות דף כ"ד הנטען על שפחה ונשתחרה או על עובדת כוכבים ונתגיירה ה"ז לא יכניס ואם כנס אין מוציאים מידו ופריך בגמרא הא גיורת מיהא הוי ורמינהו אחד איש ואחד אשה כו' הא איתמר עלה אמר רב יצחק בר שמואל הלכה כדברי האומר כולן גרים גמורים הם אי הכי אפילו לכתחלה נמי משום דרב אסי דאמר רב אסי הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך ע"כ ופרש"י בד"ה דאמר רב אסי דטעמא דמתני' משום דכתיב הסר ממך כו' דאתי לאחזוקי לקלא קמא עכ"ל

- והנה ראיתי בתשובת גדולי האחרונים זלה"ה ה"ה הגאון מהרש"ק בשו"ת טטו"ד הנ"ל וכן בתשובת מרן בעל דברי חיים ח"ב אבהע"ז סימן קל"ו שלמדו מדברי רש"י אלו דדוקא באופן דלא ידעו מקודם בודאי רק קול רינון בעלמא אז לא יכנוס כדי שלא יפגם נפשו דאם ישא אותה יחזיקו בהאי קלא אבל אם כבר נתגלה קלונסברבים אז קלקלתם תקנתם דבלא"ה הם פגומים ע"כ שפיר מותר לכונסה עיי"ש בדבריהם - אמנם לפי"מ שכתב הרשב"א בחידושיו ליבמות וכן בתשובה סימן אלף ר"ה מובא בב"י סימן י"א דהטעם דלכתחלה לא ישא הוא משום דלזות שפתים יהי' דהגירות לא הי' לשם שמים רק לשם אישות והדבר מכוער מאד עיי"ש א"כ להאי טעמא אף באופן שכבר נודע קלונם מתחלה אין להתיר פה) אולם כשאני לעצמי פלא בעיני במה שדייקו מדברי רש"י ז"ל דבאופן דבא עלי' בודאי מותר לכונסה הלא הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם דייקו איפכא מדבריו דהרי הקשה הרמב"ן על רש"י וכתב דבעדים מפקינן ולא משמע הכי דהא בסיפא בעדים מיירי כדאוקמי רב ומדסיפא בעדים רישא נמי בעדים ועוד דגרסינן בתוספתא הבא על שפחה ועל כותית אעפ"י שחזרה שפחה ונשתחרה כותית ונתגיירה ה"ז לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ש"מ אף אם בא עלי' בודאי אם כנס לא יוציא אלא משום לזות שפתים שלא יאמרו שזו לא נתגיירה אלא לשם זנות וזה לא כנס אלא לשם זנות עכ"ל הרשב"א ועיי"ש - הרי דרבותינו הראשונים הנ"ל דייקו איפכא בדבריו דס"ל דבאופן דאם ודאי בא טלי' אפילו אם כנס יוציא והיא מהיפך להיפך - ואולי הי' גירסת הרשב"א והרמב"ן ז"ל ברש"י דרש"י הי' מסיים בהנך תיבות "והכ"נ אמרינן לקמן דברננא לא מפקינן" עיין רמב"ן שהביא כן בשם רש"י ז"ל - עכ"פ כיון שכן אין כל דברי רש"י לפנינו א"כ אין לדייק מדבריו ז"ל כלום - עכ"פ איכא שני טעמים לפנינו בהך לזות שפתים דרב אסי (א) טעם רש"י משום דאתי לאחזוקי בקלא קמא (ב) טעם הרשב"א דיאמרו דהגירות לא הי' לשם שמים

- ונראה דלשתיהן יש מקום בתוספתא דיבמות פ"ד וז"ל התוספתא שם גוי ועבד הבא על בת ישראל אעפ"י שחזר הגוי ונתגייר עבד ונשתחר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ישראל הבא על שפחה ועל נכרית אעפ"י שחזרה שפחה ונשתחרה נכרית ונתגיירה ה"ז לא יכנוס ואם כנס לא יוציא עכ"ל התוספתא - והנה דקדקתי בלישנא דתוספתא הנ"ל דקתני בשתי בבות ה"ז לא יכנוס ולכאורה קשה דהנה כל האיסור של כניסה הוא רק משום הסר ממך עקשות פה כו' וכמו דאמר רב אסי ומסובר הדבר היטב בספר תולדות אדם להגאון קדוש ה' מו"ה ר' זלמינא מווילנא ז"ל בפרק כ"ד מובא בקצרה בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל ביבמות שם דהכונה בזה דצריך האדם להתנהג בדרך זה שלא יתן מקום ופתחון פה לאחרים שדברו עליו רעה וה"ה הכא בענין הנשואין ההם ע"כ לא ישא אותה כדי שלא ילוזו עליו מה שילוזו עיי"ש - וא"כ כיון דכל האיסור הוא דוקא שלא יתן מקום ללוז א"כ דוקא במי שימצאו עליו מה ללוז מוטל עליו החוב להסיר ממנו לזות שפתים אבל במי שלא ימצאו עליו איזה לזות בודאי לא רבע עליו שום איסור - והשתא יוקשה לכאורה לדעת רש"י דהלעז הוא משום דאתי לאחזוקי בקלא קמא א"כ ברישא דמיירי בנכרי ועבד שבא על בת ישראל ואח"כ נתגייר מפני מה לא יכנוס אותה אם תאמר משום דאתי לאחזוקי בקלא קמא מה בכך וכי חרפה היא לו בזה הא באותה שעה גוי הי' ולא הי' מוזהר בה כלל ולא הוי לו זאת ללעז כלל ולמה לא יכנוס ואם תאמר דעכ"פ להאשה שפיר יהי' לחרפא במה שיחזיקו בקלא קמא ומשו"ה לא יכנוס משום חרפה דידה א"כ לפי"ז דכל הנלוז לא יהי' רק עלי' א"כ עלי' מוטל החוב שלא להנשא לו ועליו ליכא שום איסור א"כ מה קתני לא "יכנוס" לא "תכנוס" אליו מיבעיא לי' וצ"ע לכאורה - אלא ע"כ דגם עליו יש חוב שלא לישאנה דגם אצלו יש חשש איזה לעז ומוטל