משנה אחרונה צח

מ"ב: משיחסום ויקגב. נ"ל דכל קניבה דהכא אינה אלא לנוי ולא משום שראשי הקרומיות מסרטין ועוקצין את היד דא"כ בשל תמרה האיך מקיימין אותם בלא קניבה. ואין לומר דשל תמרה אין מסרטין דהא בקנונין דמתני' דלקמן שעשויין מחריות של דקל וקתני משיקנב. ועוד דהא בכלכלה של גמי שהוא רך פשיטא דאין מסרטין ואמאי בעי קניבה. אלא דכולהו משום נוי נינהו וכל שדרכן להקפיד עליו ואין מקיימין אותן בלא קניבה הוה כלא נגמרה מלאכתו כיון דכ"ע קפדי כדפי' במתני' דלעיל וה"ט נמי דבכלכלה אפי' גמר התלוי' מעכב דכ"ע קפדי

מ"ג הקנונין הקטנים. ולא פירש איזהו נקרא קטן נראה שסמך על הידוע להם בעת ההוא וכן לעיל בדלי פי"ד מ"ג ומיהו הכא נראה דכל ששוה כולו ברוחב משוליו עד ראשו נקרא קטן ואת שמרחיב והולך בכל דורין מרחיב יותר הוא נקרא גדול: משיעשה שני דורים. מפי' הרב משמע שאפי' דעתו לעשות דורים הרבה להגביה הדפנות עוד להוסיף בחלל הכלי אפ"ה מיד בשני דורים טמא וקשה דאמרי' בפ"ק דחולין דכ"ה מחוסר חטיטה טהור אפי' חק קפיזא בקבא. וי"ל דהתם דמפרש בהדיא שדעתו לחוק בו קבא וכ"ז שלא השלים לא נגמר מלאכתו והכא בסתם דלא גלי דעתי' שרוצה להגביהו חשוב כמו נגמר מלאכתו אבל אין לפרש דהכא בדגלי דעתי' שאין דעתו להגביהו דא"כ מאי קמ"ל וכן צ"ל לקמן פכ"ז מ"ז ושם הארכנו עוד: ים גפה. היינו היריעה של שער שבשולי הנפה קודם שעשו לה הדפנות היריעה לבדה נקרא ים וכדפי' בפט"ו מ"ג. וה"נ כשבא לעשות הדפנות ליריעה איירי כדתני משיעשה דור

מ"ד. ר"י אומר משיעשה את אזניו: נראה דלא פליגי אלא מר כי אתרי' ומר כי אתרי' כדפי' לעיל דכל הני בקפידא תלי ולפי מנהג המקומות אי אורחייהו להקפיד. ונראה שלכך לא כתב הרב כאן פסק הלכה כדרכו אבל הרמב"ם בפי' כתב אין הלכה כר"י: הכר והכסת. כאן פי' הרב שהכר הוא הקטן. אבל בתוספתא הביאה הר"ש כאן משמע שהכר הוא גדול דקתני ר"י אומר בכר אין פחות מחמשה ובכסת אין פחות משלשה

מ"ה. סגניות. פי' הרב שמכסין בה הפירות וכ"כ הר"ש והרמב"ם ובחבורו כ' הרמב"ם שהיא כמין גדר סביב לפירות ואינו מובן בין כך ובין כך של נצרים אמאי טמא הא אינו עשוי לטלטל מלא ושמא של נצרים עשוי נמי לשאר תשמישין ככל כלי קיבול ושל עלין אינו ראוי לקבלה

מ"ו: קסייא. עיקר משנה זו קמ"ל דלא תימא כיון דכלי עץ ועור איתקש לשק אינו טמא אא"כ עשוי לקבל תבואה ופירות וכיוצא בהן מדברים הצריכין לאדם אבל אם עשוי להגין מפני האבק והקוצים וכה"ג מדברים המזיקין ואין בגופן צורך אין זה עשוי לקבל קמ"ל דגם זה מיקרי עשוי לקבלה מה שמקבל לתוכו האבק. ומיהו דווקא אבק וכה"ג שיש בו ממש אבל עשוי לקבל הזיעה כיון שאין בו ממש לא מיקרי קבלה ור"י דמטהר בשל גרוסות ס"ל דלחלוחית הפירות הנדבק ג"כ הוה כאין בו ממש. ולפ"ז נראה אף של צבעים ונפחים אין טהורים אלא מתורת כלי קבול מטומאה דאור' אבל מ"מ טמאין כדין פשוטי כלי עור וכ"כ הרא"ש. והא דתנן בפכ"ד מט"ו ופכ"ו מ"ג דשל לוקטי קוצים טהור נ"ל דהתם שמיוחד לקוצים לבד הוא של עור קשה דאלו רך אינו עומד בפני הקוצים וכיון שהוא קשה אינו עשוי לקבלה כמ"ש תיו"ט בשם התוס' דשבת לקמן רפכ"ז והכא שאינו עשוי משום קוצים אלא עיקרו מפני האבק הוא עור רך

מ"ז: בית הנגר ובית המנעול ובית המזוזה: נראה דכל הני טהרתן שנעשו לקרקע כדלעיל פי"א מ"ב. ולזו כוון הראב"ד בפ"ד מה"כ בהשגה שני' ובפ"ב מה"כ דין ה' כתב הרמב"ם שפופרת שחתכה ונתן בה מזוזה כו' מקבל טומאה. והקשה הראב"ד ממתני' דבית המזוזה טהור וכתב דהכא כשאין לו קבול דבכלי קבול לא חלקו חילוק האמור במשנה זו ע"כ והר"י קורקס תירץ בע"א ולפענ"ד מעיקרא ל"ק דמתני' שעשאה מתחלה לצורך מזוזה והוי נעשה לקרקע אבל בשפופרת איירי שעשאה סתם ואח"כ נתן בה מזוזה

זה הכלל א"ר יוסי כל משמשי משמשיו של אדם בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמא חילוק זה יצא לו לר' יוסי מדכתב קרא מכל כלי עץ ולא כתב כל כלי עץ משמע שיש מקצת ממנו שטמא ומקצת שטהור. ואין לפרש שבא ללמד על פשוטיהן ומקבליהן שאלו טהורין ואלו טמאין. שזה כבר נלמד מדאיתקש לשק. וע"כ בא ללמדינו בפשוטין עצמן שיש מהן שטמאין ומסר הדבר לחכמים והם אמרו אפי' פשוטין אותם שהם קרובים ודומין במקצת לשק יש לך לטמא והוא שאמרו בת"כ הביאו הרמב"ם